פתח דבר                                                                                                                        

 מבוא                                                                                                                               

יחידה  – הנצחת השואה משנות הארבעים עד שנות השמונים

הנצחה ממסדית                                                                                                               

הנצחה עירונית                                                                                                              

הנצחה בקיבוצים                                                                                                            

יחידה  – הנצחת השואה משנות השמונים ועד היום

הנצחה ממסדית                                                                                                              

עיר                                                                                                                                

קיבוץ                                                                                                                                       

מסקנות                                                                                                                                         

ביבליוגרפיה                                                                                                      

השואה והקמת מדינת ישראל היו שני האירועים המרכזיים בתולדות העם היהודי במאה העשרים – מפגש טעון, עמוס רגשות, שהטביע חותם על העם היהודי בכלל ועל החברה הישראלית בפרט. שואת יהדות אירופה הינה ללא ספק נדבך מרכזי לזיכרון הישראלי הקולקטיבי. לכן, מיום היווסדה, עסוקה למעשה מדינת ישראל בדיון ובהטמעה של זיכרון השואה, כמו גם בניסיון לווסת ולתמרן בין ההתמודדויות השונות של החברה הישראלית – על גווניה וחלקיה הרבים – עם טראומה מרכזית זו. אין מימד בחיים הציבוריים – ואף גם הפרטיים – בישראל שאינו מושפע מאירוע זה, בין אם מדובר בחינוך, בתרבות או בפוליטיקה.[1]   הזיכרון הקולקטיבי של השואה התגבש במשך הזמן בהתאם לשינויים שעברו על החברה הישראלית. כך גם קרה להנצחה, היא השתנתה ובמקביל לשינויים חברתיים היא קיבלה צורות שונות. החברה הבינה את הנושא הטעון והמורכב שאירע לחלק מחבריה באופן שונה בתקופות שונות, וזאת לא רק מפני שהמציאות החברתית והתרבותית השתנתה, אלא גם משום שהמידע שעמד לרשותה השתנה. כך למשל, העובדות ההיסטוריות השתנו ככל שהתרבה המחקר, הדיון, והגילויים, ובמקביל השתנתה כמובן תפיסת עולמם של המנציחים. בעבודה זו אעסוק בדיון תיאורטי במגמות, בדפוסים ו"בתבניות" שהונהגו להנצחת השואה. במסגרת תיאורטית זו אתמקד בשלושה נושאים עיקריים: הראשון הוא סידרת שינויי תודעת השואה משנות הארבעים ועד ימינו; השני הוא הנצחת השואה בפועל משנות הארבעים ועד שנות השמונים אצל הגורמים הממסדיים, בחברה העירונית, ובקיבוץ; השלישי הוא דיון בהנצחה משנות השמונים ועד היום על כל התוספות המשמעותיות שנוספו לה (טקסים אלטרנטיביים, התייחסות לעדות המזרח בקונטקסט של זיכרון השואה, שינוי יד ושם וכו'). הסוגיות העולות בדיון כזה הן מגוונות והן כוללות סקירה מקיפה של מעורבותם ופעולותיהם של ניצולי השואה אשר עלו ארצה ושל אישי ציבור בתחום הנצחת השואה, שימור זיכרון השואה וטיפוח תודעת השואה במדינת ישראל החל מסוף שנות הארבעים ועד היום ברמה הציבורית והפרטית. כמו כן, אני עוסקת כאן גם בסוגיה הפוליטית של זיכרון והנצחת השואה, ואחד הדגשים של העבודה הוא על המימדים הקונפליקטואליים של ההנצחה והזיכרון. לכן אתייחס במהלך הדיון גם להשפעה ההדדית בין המערכת הפוליטית-המפלגתית בישראל ובין עיצוב הזיכרון הקולקטיבי שלה, כלומר להשפעה של התרבות הפוליטית בישראל על עיצוב זיכרון השואה והשפעת זיכרון השואה על תרבות זו. בדיון שיתפתח אעסוק בתהליך עיצובו של זיכרון השואה בישראל, שבו פעלו ופועלים בעצם כוחות רבים המשפיעים על "דינאמיקת הזיכרון", אלו כוחו חברתיים, תרבותיים, ארגוניים, והיסטוריים. בקוים המנחים של הדיון שאפתח, התבססתי על הטענה, החוזרת על עצמה במחקרים רבים, שהמדינה היהודית הצעירה ביקשה לנכס לעצמה את עיצוב זיכרון השואה, כמו גם להיות היורשת הלגיטימית של הנספים והתובעת לדין בשמם.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)