‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא. 

מוטיב. 

דוגמאות למוטיבים.. 

נעליים בתרבות. 

סוגי נעליים.. 

נעלי בית. 

נעלי עקב. 

נעלי ספורט. 

נעלי הרים.. 

נעלים מינימליסטיות. 

נעליים צבאיות. 

נעלי פלטפורמה. 

נעל ביהדות. 

בתרבות. 

של נעליך מעל רגליך. 

על מקומם של הנעליים ביהדות – ובתנ"ך. 

נעליים בספרות. 

ביבליוגרפיה. 

 מוטיב הוא יחידת משמעות מילה, ביטוי, רעיון, נושא, דמות, חפץ תבנית, רגש, תחושה, בעיה, יסוד, אשר מופיעה מספר פעמים ביצירות אמנות.

המונח מתייחס לשני סוגים של מוטיבים:

1. מוטיב החוזר בתוך היצירה, ובכך מעצים אותה או מחבר בין חלקיה.
2. מוטיב החוזר ביצירות שונות לעתים אצל אותו יוצר ולעתים בין יצירות של מספר יוצרים המשתייכים לאותו הדור או לאותו זרם ספרותי או אמנותי. במובנו זה, נכתב גם "מוטיף" Motif.

מעניין לציין כי לפי המסורת היהודית אל לו לאדם להסתובב יחף ועליו ללכת עם הפרדה כלשהי בין כף הרגל לבין הקרקע. אפילו אדם שנאסר עליו לנעול נעלי עור כמו אדם השרוי באבל, לא עלינו צריך ללבוש גרביים, לנעול נעלי בית וכדומה. התלמוד מביא את הצהרתו המפתיעה של רב (שבת קכט, א): לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליים לרגליו. הפרשנים מבארים זאת משום שזו השפלה ללכת בפרהסיה ברגליים יחפות[1].

לעומת זאת, בבית המקדש בירושלים היה על המבקרים להסיר את נעליהם. מקום קדוש כל-כך חייב את המבקרים בו לגלות יראת כבוד באמצעות חליצת הנעליים. [2]

מה קורה כאן? האם הליכה ברגליים יחפות במקום קדוש לא מהווה השפלה לאדם, אך בכל מקום אחר היא משפילה אותו?

התשובה לשאלה זו טמונה בחלק מן הדיאלוג של משה עם הבורא במהלך מפגשו המפורסם ליד הסנה הבוער על הר סיני. עוד בטרם נדונו נושאים כלשהם, נצטווה משה "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" (שמות ג, ה).

מקרה נוסף בתנ"ך מתרחש בספר יהושע ה, טו, בו מלאך מבקר את יהושע ומנחה אותו להסיר את נעליו כיוון שהאדמה היא אדמת קודש.

ברור אם כן, שכאשר האדמה נחשבת לקדושה, הרי נעילת נעליים היא סימן לחוסר כבוד. אולם, בכל שאר הנסיבות, דווקא הליכה ברגליים יחפות היא סימן לחוסר כבוד. [3]

ההבדל המהותי טמון באדמה שעליה אנו הולכים. נעליים יוצרות הפרדה בין האדם לאדמה. מבחינה רוחנית, ההפרדה היא הכרחית כתזכורת שנשמור תמיד על מרחק מן היסוד הארצי, מן ה"ארציות".

ראשנו, מקום מושב השכל ומרכז העצבים, נשאר גבוה מעל האדמה. כבני אדם, בניגוד לרוב בעלי החיים, ראשינו גם לא מופנים כלל כלפי האדמה. הרגליים, לעומת זאת, סמוכות לאדמה מטבעם. הממדים הנמוכים שלנו עשויים להיות קרובים במידה מסוכנת לאדמה ולמסר הארצי שלה. לפיכך יש לנעול נעליים – או להשתמש בכל צורת הפרדה אחרת –כדי לשמור על מודעות תמידית בדבר הסכנה האורבת מתחת: הארציות.

עם זאת, שאנו נמצאים בסביבה מקודשת, אין צורך להפריד בין האדם לאדמה. למעשה, מומלץ שאדם ילך שם יחף כדי שלא ליצור כל גבול או הפרדה מן הדבר הקדוש. [4]

נעילת נעליים מילאה תפקיד גם ביציאת מצרים. בני ישראל נדרשו להיות מוכנים ליציאה, כולל "נעליים ברגליהם" – "וככה תאכלו אותו – מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם..." (שמות יב, יא). בדומה לכך, בנבואה על ימות המשיח נאמר כי הקב"ה יעביר את בני ישראל בין גזרי נהר פרת כשנעליהם לרגליהם – "והניף ידו על הנהר והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים..." (ישעיהו יא, טו).

בשתי היציאות – ביציאה ממצרים וביציאה ממצב הגלות הנוכחי שלנו – מודגש רעיון ההפרדה. תכלית יציאת מצרים והחירות שניתנה בה היתה ללכת להר סיני ולקבל את עשרת הדיברות ואת התורה (שמות ג, יב). הקב"ה אמר למשה להוריד את נעליו, כי המקום הזה, הר סיני, הוא מקום קדוש. אלה היו המוקד והתכלית של יציאת מצרים. היה זה כאילו אמר אלוקים: הישארו כשנעליים לרגליכם עד שתשובו לכאן. שימרו על עצמכם נפרדים מן היסוד הארצי ומן העולם הזה, ואת מחשבתכם השקיעו ברוחניות שכן היא התכלית והמטרה.

בדומה לכך, כאשר העולם הולך ומתקרב לזמן הגאולה הסופית, שעליה מבשרים הנביאים, הרי הדרך הטובה ביותר בה נוכל להתכונן לכך היא להזכיר לעצמנו בדבר ההפרדה מן הארציות ובדבר ההתמקדות הנדרשת מאתנו בתורה ובתפקידה בחיינו.

מי ייתן שנגיע במהרה לתקופה שבה נוכל "להוריד את נעלינו" כדי לחוות את הקדושה העילאית בבית המקדש השלישי. מי ייתן וזה יקרה במהרה בימינו ממש. [5]

נעליים בספרות

מגפיים אלה נועדו להליכה" – כך שרה ננסי סינטרה בשנת 1966.

"אם אישה מורדת בציפייה ממנה לצעוד בנעליים בעלות עקב גבוה, עליה לעשות זאת כשלראשה כובע יפה" (ברנרד שאו).

"אל תשפוט אדם עד שתלך שני ירחים במוקסינים שלו" (שרון קריץ').

"בעולם יש זוג נעליים אחד, והשאלה היא מי ינעל אותן ומי רגליו יקפאו בשלג. זו כל השאלה" (חנוך לוין במחזה 'כל הנערים').

הנעל חוצצת בין האדם לאדמה ועם זאת מאפשרת לו לנוע על פניה. שני מאפיינים מנוגדים אלה הם הבסיס לסימבוליקה ביצירות רבות.

האסוציאציה הראשונה העולה בראשנו היא הציווי למשה: אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא: (שמות פרק ג').וליהושע נאמר: שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא (יהושע פרק ה').

הדרישה לחליצת הנעלים היא קודם כל דרישה לחלוק כבוד למקום הקדוש. אבל "שַל" היא גם לשון שלילה "של נעליך" זה לשלול את הנעלים, לשלול את מציאות הנעלים. בקבלה ובחסידות יש המפרשים שהנעל מייצגת בעצם את כל הגוף, ביחס לנשמה, ולכן "של נעליך" היא קריאה להתפשטות הגשמיות[6] .

קיימות פרשנויות מעניינות נוספות, למשל: 'שַל' במובן 'השל' מעליך, כמו נחש המשיל מעליו את עורו כדי להתחדש. השל את השלשלאות והמנעולים שכובלים אותך. 'נעליך' הם גם 'נהליך', ההרגלים שהתקבעו אצלך ואינם מוליכים לשום מקום. אנו נאחזים באנשים, בחפצים, במקומות וכך מעניקים להם כוח; אנו ננעלים במקום שנראה לנו כאילו הוא אזור נוחות ועם הזמן מתברר שזהו בדיוק אזור הנכות שננעלנו בתוכו מתוך דבקות בהרגלים.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

גל ונטורה, אורי ברטל ועינת לידר עורכים, מחשבות על נעליים, הוצאת רסלינג ובצלאל

DeMello, Margo. Feet and Footwear: A Cultural Encyclopedia. Santa Barbara, California

Yue, Charlotte . Shoes: Their History in Words and Pictures. New York City: Houghton Mifflin Company. p. 46