‏270.00 ₪

מי שמכיר את מערכת בתי הדין הרבניים במדינת ישראל, יודע שיש בה ערכאת ערעור. קיימים בתי דין רבניים אזוריים שניתן לערער על פסקיהם לפני בית הדין הרבני הגדול שבירושלים.

ההסדר האמור נעשה בעקבות דרישת השלטון המנדטורי להכליל את ערכאת ערעור כתנאי למתן סמכויות שיפוט לבתי הדין הרבניים. אמנם היו ויכוחים רבים בשאלה אם יש לקבל את דרישתם זו של שלטונות המנדט, אך רבים צידדו בה[1].

וכיוון שיש מסגרת מעין זו, נותר רק להסדיר עניינים הקשורים בערעורים האפשריים. כך למשל נקבע בתקנה קלה לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, שכותרתה "נימוקי ערעור":

אין ערעור אלא על יסוד הנימוקים דלהלן:

(א) טעות בהלכה.

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות.

(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

יחד עם זאת, נקבע בתקנה קלב(3):

בית-הדין הגדול רשאי, בנסיבות מיוחדות, להרשות ערעור גם מסיבות שאינן מנויות כאן.

לעניין סמכויותיו של בית הדין הדן בערעור, נקבע בתקנה קנג, שכותרתה "פסק הדין":

בית-הדין רשאי לדחות את הערעור או לקבלו. רשאי הוא לשנות את פסק-הדין, לבטלו, להוציא פסק אחר במקומו, להחזיר את העניין לבית-הדין שדן או לאותו בית-דין בהרכב אחר או לבית דין אזורי אחר, לשם דיון מחדש או לשם בירור נוסף או לשם קבלת ראיות או להשלמת נימוקי פסק הדין[2].

בחינת פסיקתם של בתי הדין הרבניים האזוריים לצד פסיקת בית הדין הרבני הגדול מעידה שיש מי שהשלימו עם קליטתו של מוסד הערעור, ויש מי שמנסים לצמצם את השימוש בו עד כמה שאפשר. מצב דברים זה בולט בעיקר במקרים שבהם הוחזרו דיונים מבית הדין הרבני הגדול לבתי דין אזוריים, אך לא רק בהם. נביא להלן דוגמאות הממחישות זאת.

באחד מפסקי הדין של בית הדין האזורי בירושלים[3], כותב אחד הדיינים מן המותב שהוחזר אליו הדיון (שהיה שם בדעת מיעוט):

בית הדין לערעורים רוצה לחייב את בית הדין האיזורי שיוציא פסק דין בניגוד ולהפך מאשר בית הדין סובר שדין תורה קובע, ויגיד ויכתוב ויחתום מותר – על דבר שהוא סובר שהוא אסור.

זאת היא הוראה מוזרה מאד, ובזה הולך בית הדין לערעורים בעקבות בית הדין לערעורים של בתי המשפט האזרחיים, המחייב את בתי המשפט לפסוק למעשה כפי שבית המשפט לערעורים קובע... עם כל הכבוד, השוואה זו אינה עולה יפה. בתי המשפט יונקים את סמכותם מחוק המדינה... לא כן אנחנו דייני ישראל בבתי הדין. אנו דנים ופוסקים רק מכח סמכות התורה על כל ישראל, ולפי דיני התורה, וכדכתיב: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חֻקי האלקים ואת תורֹתיו" (שמות יח, טז). ומכיוון שבחוקי אלוקים אנו עוסקים, אין לדיין אלא הוא ומצפונו, הוא ואמיתו שבלב, רק זה בלבד. אין מי שיכול להתייהר לומר: אני הוא הוא המפרש חוקי אלוקים, ופירושי מחייב את כלל חכמי ודייני ישראל, ולכן שום דיין אינו רשאי לקבל הוראות מחכם אחר, יהיה מי שיהיה, איך שיפסוק את הדין.

דברים ברוח זו אמר גם מותב אחר של בית דין זה[4]:

תקנות הדיון שעל פיהם נקבעו פרטי פעולות וסמכויות בית הדין לערעורין כוחן לחייב רק את הצדדים שהתחייבו לקבל עליהם כפסק-דין סופי את החלטת בית הדין לערעורין, אבל אין בכוח תקנה זו לחייב את הדיינים חברי בית הדין האזורי שהם יפסקו ויחתמו על פסק-דין שהוא שונה מדעתם בגלל שכך נפסק בבית הדין לערעורין, וכל זה פשוט לכל לדינא. ועל כן כשיש צורך... לקבל הוכחה או עדות נוספת, מן הראוי שבית הדין לערעורין הוא הוא שיקבל בפניו את העדות הזאת ולא להעבירם לבית הדין האזורי שיפסוק שוב בדבר שכבר פסק עליו באופן אחר לגמרי.

לעומת הדברים האלה, אנו מוצאים אמירות שונות בתכלית מפי דיינים אחרים. כך למשל אומר הרב ש' דייכובסקי בשבתו בבית הדין הרבני הגדול[5]:

אותם בתי דין איזוריים שנמנעים מלקבל את פסק דינו של ביה"ד הגדול, רואים את עצמם כפופים להלכה בלבד, לפי פרשנותם והבנתם את ההלכה, ופסיקת ביה"ד הגדול, לפי הבנתם, אינה תואמת את ההלכה, ועל כן אינם מקבלים את פסיקתו של ביה"ד הגדול בנדון... דייני ביה"ד הרבני רואים את עצמם כפופים ישירות לבורא עולם, ואם לדעתם טעו דייני ביה"ד הגדול, אזי הם מסתלקים מדיון בתיק, ואינם מוכנים לדון בו נגד מצפונם ההלכתי... מצב כזה לא היה אפשרי בזמן שביה"ד הגדול ב"לשכת הגזית" היה קיים... לצערנו, מביה"ד דאז, נשאר השם בלבד... דעתי האישית כי גם בימינו יש לביה"ד הגדול 'סמכות הלכתית' על פני בתי הדין האחרים... מקורה של הסמכות ההלכתית, סמכות מרכזית וסמכות מקומית, נובע מ'הסכמת החכמים והסכמת העם'. כן עולה מדברי הרמב"ם בהקדמה ל'יד החזקה', וממקורות נוספים... בהחלט יש מקום להטלת סמכות ומרות ע"י ביה"ד הגדול גם בעניין איסור והיתר.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, ירושלים תשע"א, עמ' 1359, הערה 74.

בג"ץ קליר נ' בית הדין האזורי, פ"ד כו(1) 757