‏290.00 ₪

תוכן העניינים

מבוא                                                                                                                           

ייחודיות הסבל כמוטיבציה ליצירה                                                                                    

אמנות בכלל ומוסיקה בפרט                                                                                     

• המעמד המיוחד של המוסיקה                                                                             
• בין מוסיקה לאמנויות הבמה                                                                               
• היוצר, המבצע והמאזין                                                                                      

סיכום                                                                                                                         

ביבליוגרפיה 

"מוסיקה, פילוסופיה ורגש – על סבל ויצירה בהולדת הטרגדיה של ניטשה" מתמקדת סביב האספקט הרגשי הבא לידי ביטוי במוסיקה ובפרט בתפקידו הייחודי של הסבל כמוטיב ליצירה. בחיבור זה אתמקד בפן מסוים של תפיסת הסבל הבאה לידי ביטוי בהגותו של ניטשה בחיבורו "הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוסיקה". בכתיבת החיבור נעשה ניסיון לשקף את הגותו של ניטשה מתוך שקיעה ואחדות עם כתביו והאזנה ליצירות שהשפיעו עליו כשהביקורת תופסת חלק שולי כיוון שכדי להבין את הדיוניסי, כפי שטוען ניטשה, יש להתנהג כמוהו.

עולמו של ניטשה נתפס כ"טבעי", מספיק לעצמו, סגור לעצמו מחד ובלתי מוגבל מאידך. זהו עולם סופי אך בו בזמן נצחי. באסתטיקה שלו, רואה ניטשה את האמן כמרכז, זאת מעצם היותו אדם יוצר מחד והורס שלמות פילוסופית מאידך. האדם המתבונן (קונטמפלטיבית) באמנות, מהווה את המרכז היוצר של העולם, הקרקע הטבעית שהיא הכוליות של ה"חיים". האינסטינקט הספונטני האסתטי הוא שימושי במובן שהוא מבסס ומרחיב את החיים וזאת על ידי גירויים המתעוררים לרגשות של יופי. כאלו המתגברים ומתעצמים והופכים לכוח. האדם נתון להתגברות מתמדת – פעילות קיומית אשר מהווה את הנושא של הפעילות האסתטית. האמנות מתגלה כסובייקט אסתטי מיוחד – כוח יוצר, המהווה חיבור בין הגניוס היוצר לבין היצירה האמנותית. זהו עיקרון של התגברות עצמית מתמדת, פעולה מתמדת שהיא דחף אנושי אלמנטרי, כך מתגבר האדם על תסכוליו המאפיינים את מצבו הנוכחי. האמנות שואפת להתעלות של החיים, לסיפוק מצבים ורגשות נעלים יותר וזאת על ידי עוצמה חיותית. ניטשה רואה את האמנות כביטוי לחיים, הבעה של תנועות פנימיות המתרחשות מתוך פעילות של הבלטה עצמית, כזו המארגנת ומשנה את הממשות כך שיושג יופי נעלה יותר[1].

מבנה העבודה מתחלק לשני חלקים עיקריים, החלק הראשון עוסק בסבל ובייחודיות שלו והוא מושתת על התפיסה של ניטשה שהאמת היא טרגדיה והסבל הוא הקצב ההכרחי של ההתהוות בעולם. כאשר הטרגדיה והסבל מתוארים דרך תיאורו של האל היווני - דיוניסוס. בחלק זה אבסס את הקשר בין האמת, הטרגדיה, הסבל, הקתרזיס, הגאולה וההתגברות העצמית.

החלק השני יתמקד באמנות בכלל ובמוסיקה בפרט. תוך התייחסות של ניטשה לאמנות כביטוי החיים ולמוסיקה כמדיום הנעלה ביותר של האמנות ובמסגרת זו ייבחן ההבדל בין המוסיקה לאופרה והתיאטרון. סוף החלק השני יתמקד באמן, המבצע והמאזין. ייבחן מיהו האמן הנעלה ומה התנאים לקיומה של מוסיקה נעלה המשקפת נאותה את העולם, מה תפקידו של המבצע ואיך הצופה תופס את המוסיקה וכן איך בא לידי ביטוי הקשר הרגשי בין האמן למאזין.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

 Gilbert & Kuhn, A History of Esthetics, pp. 517-519