‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי התנגדות הערבים להחלטת כ"ט בנובמבר?

תוכן עניינים

החלטת כ"ט בנובמבר

פרטי התוכנית

חלוקת שטח א"י בין ערבים ליהודים

החלטת עצרת האו"ם

התגובות לתוכנית החלוקה

תגובת היהודים

תגובת הערבים

ההתקפה של הערבים על אוטובוסים

התארגנות כנופיות של ערביי פלשתינה

יישום תוכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר

המרד הערבי

הגורמים למרד

יעדי המרד

מטרות המרד. 

ועדת פיל. 

דוח ועדת פיל.

המאורעות מתחדשים השלב השני של המרד.

ועידת השולחן העגול והספר הלבן של מקדונלד.

סיכום

ביבליוגרפיה.

ההנהגה הערבית בארץ ישראל להחלטת כ"ט בנובמבר, דחתה את תוכנית החלוקה מכול וכול. ג'מאל אלחוסייני ראש המשלחת הפלסטינית לאו"מ הכריז "קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם"‏. אחר הצהרת גרומיקו בעצרת האו"ם, תמך הפלג הערבי של התנועה הקומוניסטית בארץ שהיה, כמו הפלג היהודי, עושה דברה של ברית המועצות בתוכנית החלוקה. בין התומכים המובהקים ממפלגה זו היה אמיל חביבי. המנהיגות הערבית טענה כי תוכנית החלוקה הפרה את זכויותיהם של מרבית התושבים בארץ ישראל באותה העת 67% מכלל אוכלוסיית ארץ ישראל הייתה לא יהודית 1,237,000 אנשים בעוד ש33% היו יהודים 608,000 אנשים. המנהיגים הערבים טענו גם שבמידה והתוכנית תיושם, מספר רב של ערבים יהיו לכודים בשטחי המדינה היהודית. גם באותה העת התנגדו המנהיגים הערבים באופן עקרוני לזכותם של היהודים למדינה עצמאית בארץ ישראל ושיקפו בכך את מדיניותה של הליגה הערבית. [1]

למחרת ההצבעה, ב30 בנובמבר, הותקף אוטובוס 2094 של "אגד" ליד הכפר פג'ה בידי ערבים, וחמישה יהודים מנוסעיו נרצחו. אירוע זה נחשב בישראל לתחילת מלחמת העצמאות.

תכנית החלוקה (החלטה 181[1] של האומות המאוחדות) היא תכנית שהציעה ועדה שמונתה על ידי האו"ם (אונסקו"פ) לבחינת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל (בזמנו פלשתינה) עם סיום המנדט הבריטי. ב29 בנובמבר 1947 ההחלטה התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם ברוב קולות. החלטת החלוקה לא יצאה בסופו של דבר לפועל כלשונה, אך היא הייתה אחד השלבים המכריעים והחשובים בדרך להכרזה על מדינת ישראל.

ההחלטה על תוכנית החלוקה למעשה מקבל את המלצות ועדת פיל משנת 1937 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות בעלות משטר דמוקרטי.

תוכן החלטת החלוקה כלל החלטה על הקמת שתי מדינות לאום – האחת יהודית והשנייה פלסטינית, על פי גבולות שקבעה ועדת האו"ם. על פי האו"פ שתי המדינות יהיו דמוקרטיות, יקיימו בחירות וינסחו חוקה. החלטה 181[2] כמו כן קובעת כי ירושלים לא תכלל בשטחה של אף אחד מהמדינות והיא תהיה אזור בין לאומי תחת שליטת האו"ם. לבסוף, החלטת החלוקה קבעה כי למדינת יהיה משק כלכלי משותף שינוהל על ידי מועצה משותפת.

כמו כן כלל תוכן החלטת החלוקה שלבים לביצוע של התוכנית. במסגרת ההחלטה תתבצע נסיגה הדרגתית של המנדט הבריטי בזמן שמנהיגי שני הצדדים מקבלים לאט לאט את המושכות לידיהם. כידוע, תכנון זה לא יצא אל הפועל והמציאות בסופו של דבר הובילה אל מלחמת העצמאות.

הגורמים השונים שהיו מעורבים במצב בארץ ישראל הגיבו אליה בצורות שונות:

שלטונות המנדט הבריטי הודיע כי בכוונתם לסיים את שליטתם בארץ ישראל בכל מקרה, גם אם ההחלטה לא תצא אל הפועל. מדיניות זו תואמת את מגמת הדה-קולוניזציה של בריטניה ומדינת אירופה בכלל באותה תקופה.

ההנהגה הפלסטינית בישראל ומדינות ערב השכנות הודיע כי הם אינם מקבלים את החלטה 181 [3] וכי בכוונתם למנוע את ביצועה גם במחיר של שימוש בכוח צבאי (נציג הפלסטינית לעצרת האו"ם אמר כי "קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם"). הערבים ראו ביהודים נוכחות זרה ללא זכות לגיטימית לאדמה, ועל כן הם התנגדו להחלטת החלוקה שלמעשה הייתה הכרה בינלאומית בזכות של היהודים למדינה על שטחי ארץ ישראל.

הנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית קיבלו בברכה את ההחלטה, כאמור משום שהיא היוותה הכרה בלגיטימיות של השאיפה למדינת יהודית. ברחבי היישוב היהודי נערכו חגיגות סוערות עם השמע תוצאות הדיון באו"ם. עם זאת, היו חלקים בעם היהודי שלא שמחו בהחלטת החלוקה. היו כאלו בעבורם חלוקה הייתה שברו של חלום, כמו ארגון הלח"י הריווזיוניסטי שמח על ההכרה בזכות היהודים למדינה אך לא הסכים לקבל את החלוקה של ארץ ישראל, שכן הם דגלו באמונה בארץ ישראל השלמה. מאידך היו יהודים שראו את החלטת החלוקה כאסון, כמו למשל חלק ממנהיגי אגודת ישראל החרדית שמבחינתם חזרתה של ארץ ישראל לידי היהודים צריכה לקרות בידי שמיים, לא בידי איזו מועצה של הגויים. גם בקרב הציונות היו כמה לבבות שבורים עם השמע החלטת החלוקה, שכן היו מחנות בתנועה הציונית שחלמו על מדינה דו לאומית עם הערבים (כמו למשל הקבוצה הכנענית או יהודה לייב מאגנס) וחשבו, בצדק, שניסיון לחלוקה רק יוביל למלחמה הרסנית.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

מאיר חזן, מתינות, עם עובד

 Benny Morris. a history of the first Arab-Israeli war. Yale University Press