‏0.00 ₪

החברה הישראלית מתאפיינת בקבוצות תרבותיות ואתניות רבות. לכל קבוצה יש מאפיינים ייחודיים, מיתוסים, מערכת אמונות משלה. כל קבוצה מעצבת את זהותה ואת דימויה העצמי על ידי שלילת הקבוצות האחרות. נוצרות האנחנו מול ההם. הקבוצות נוטות להסתגר להפוך לקבוצות סטטוס סגורה, ומפתחות לעצמן ערוצי תקשורת משלהן. בחברה הישראלית יש הרבה תתי תרבויות אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא רב תרבותית, מכיוון שאין בחברה הישראלית את הכבוד שנותנים בחברה רב תרבותית לקבוצות האחרות, הקבוצות לא נותנות לגיטימציה אחת לשנייה, אין סובלנות והכרה הדדית.

לאמצעי התקשורת יש כוח להשפיע או לכיוון של רב תרבותיות שהיא סובלנות ונותנת לגיטימציה לקבוצות השונות. אבל יש לה גם את היכולת לחדד את השסעים בין הקבוצות השונות וזה מה שהיא עושה בפועל. הקבוצות משתמשות באמצעי התקשורת הן מבליטות את עצמן על ידי שלילת הקבוצות האחרות. וככל שהקבוצה יותר מתוחכמת ומיומנת ומשתמשת בצורה מושכלת באמצעי התקשורת היא יכולה להשיג יותר כוח על חשבון קבוצות אחרות....

במדינת ישראל נשענת התרבות הרשמית, הדת האזרחית בישראל על העקרונות האידיאולוגיים של העבריות. התכנים של הטקסים הרשמיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל וביום העצמאות, עיצובם של חגים כמו חנוכה, ופורים כחגים לאומיים בעלי סמליות עכשווית, התכנים של מפעלי ההנצחה והאנדרטאות, עיצובו של סמל המדינה, טיפוח מיתוס מצדה, ניסוח של תוכניות הלימוד לבית הספר במקצוע הוראה כמו מולדת ועוד דוגמאות רבות, כל אלה ממחישים זאת היטב. מכלול זה של טקסים, חקיקה חינוך ועוד המהווה את הניסיון הרשמי פוליטי לטפח זהות ישראלית הוא הדת האזרחית של ישראל.

במהלך שנות הששים נוצרה הלימה בלתי מקרית  מבחינת העיתוי ההיסטורי בין הרצון המקומי להיחלץ מן האחיזה האידיאולוגית תרבותית של העבריות וגלגולה כתרבות רשמית, לבין הרצון להתחבר אל התרבות הקפיטליסטית העולמית לגווניה. במישור של התרבות היומיומית, בא הדבר לידי ביטוי בנטישה של חלק מערכי הצבריות לטובת החרפה של תחרותיות והישגיות של סגנונות חיים ובתרבויות הטעם. במישור של העשייה האומנותית התבטא הדבר בניסיונות לנטוש תכנים ומשמעויות המאששים ומאדירים את הקיום הלאומי קולקטיבי, לטובת ערכים של ביקורת, הטרדה, אינדיבידואליזם ונהנתנות לשמה.

אולם, הנטישה של העבריות ושל המחויבות האידיאולוגית לא נעשתה מתוך התכחשות לעניין הלאומי, אלא על בסיס קבלתו כמובן מאליו, כתשתית נתונה של מציאות תרבותית. העבריות הייתה עולם התוכן והמשמעות שמתוכו צמחו שינויים אלה. השינויים היו בפועל תהליך של ערבוב. מיזוג והכלאה בין העבריות לבין התרבות הקפיטליסטית. בין שנות הששים לשנות התשעים התרחש תהליך שכלל שני שלבים. השלב האחד הוא הביקורת על העבריות, ביקורת שנעשתה מתוך עשייה תרבותית אשר נוטלת חלק בשיח על עיצובה של התרבות הילידית, מתוך אינטרס לשנות לתקן ולהוסיף. כלומר, מתוך מחויבות לאידיאולוגיה של הלאומיות.

ההיבט השני כולל את העשייה התרבותית שמתנתקת מהשיח על הלאומיות, מהשיח על תרבות ילידית מקומית, עשייה שאינה מבקרת, אלא מניחה את קיומה של הילידיות, ומבטאת או משקפת חלקים שונים בתוכה. נקודה מרכזית נוספת היא הנוכחות הנשית. נוכחותן של נשים יוצרות בעשייה התרבותית הביקורתית, ועוד יותר מכך בעשייה הפוסט לאומית, היא סממן בולט של הישראליות החדשה. 

חדירתה של תרבות הצריכה הפכה את העשייה התרבותית היומיומית בישראל לניסיון למימוש מתמשך ומתמיד של סגנונות חיים נשאפים המגולמים  בתרבויות טעם מתחלפות. סגנונות לבוש ומותגי אופנה, מוצרי מזון, דפוסים של עיצוב פנים, דגמי מכוניות, אתרי נופש ודפוסי בילוי נעשו לחומרים שמהם מורכב הדימוי של ישראליות.