‏290.00 ₪

שאלת המחקר

האם ראוי שהמשפט יהיה חזות הכול ביחס לפעולות האדם? והאם הדבר אפשרי מבחינה מעשית?

ראשי הפרקים

א.     מבוא

ב.      קסמה של המציאות המשפטית

ג.      מהי מציאות משפטית?

ד.      היקף תחולתה של המציאות המשפטית על פעולות האדם

ה.     לשאלת ההבדל בין הגישות להיקף תחולתה של המציאות המשפטית

ו.       דברים שאינם מעניינו של המשפט

ז.      חלומות, מחשבות, רגשות, ערכים ו"כוּליות המשפט"

ח. קוצר ידו של המשפט ט. סיכום

בחיבור זה אנו מבקשים לעסוק בתיאורה ובאפיונה של המציאות המשפטית. המציאות המשפטית היא מציאות נורמטיבית המבקשת ליישם מצב חברתי רצוי באמצעות שני אמצעים עיקריים: חקיקה ופסיקה, כאשר הפסיקה היא פרשנותם של דברי החקיקה לאור מצבים מצויים מזדמנים. להבדיל מסוגים אחרים של מציאות נורמטיבית, כגון המציאות המוסרית או המציאות הדתית, המתמקדים ב"אידאלי", המציאות המשפטית מתמקדת ב"אידאלי האפשרי". בעוד שהדת והמוסר מציבים בפני האדם מודלים אידאליים חסרי גמישות, לאמור, ערכים שנקבעים בעיקר על-פי הטוב שבהם ולאו דווקא על-פי יכולתו של האדם ליישמם (ערכים שאינם מותנים ביכולתו של האדם לציית להם אלא מותנים במידת הטוב שבהם),1 המשפט נוטל מן המודלים הללו רק אותן דרישות שסביר להציבן בפני האדם, כלומר - רק ציוויים וצווים שביכולתו של האדם להיענות להם.

המציאות המשפטית היא אפוא מערכת של מודלים גמישים, המעדכנים עצמם על-פי סבירותם כלפי האדם. במובן זה, המציאות המשפטית משלבת את האידאלי עם האפשרי.

כפועל יוצא, המציאות המשפטית מצטיינת בבהירותה, בכלליה הנוחים לשימוש, ביעילותה, בפשטותה היחסית ובתשובותיה הפסקניות לענייני אדם מסובכים ומורכבים. בתוך המציאות המשפטית חי אדם בשר ודם, ומצוי עמה ביחסי גומלין: הוא יוצר אותה וניזון ממנה בעת ובעונה אחת. למעשה, המציאות המשפטית מציעה לאדם מסגרת חלופית לחיי החברה שלו. האדם יכול לחיות מחוץ למסגרות משפטיות, כפי שאָמנם היה מקובל בתקופות שונות ובמקומות שונים, וכפי שעדיין מקובל כיום במקומות אחדים, אבל המסגרת המשפטית מאפשרת לו איכות חיים וכושר הישרדות יותר משמאפשרות לו המסגרות האחרות הנתונות לו.

לעתים מזומנות המציאות המשפטית היא תנאי לצבירה של נכסים ולבעלות עליהם, למימוש רצונות, להסתייעות בהגנות הכרחיות, לעמידה על תביעות צודקות או טבעיות, לחיים חופשיים ולאריכות חיים ולבריאות. מנקודת ראות זו, המציאות המשפטית היא מקור כוחו של האדם להישרד ובצורה הטובה ביותר עבורו. ואולם השאלה היא מהם גבולותיה של המציאות המשפטית: האם היא אמורה להתייחס למכלול התנהגותו של האדם או לחלק ממנה בלבד? בעניין זה חלוקות הדעות.

הגישה האחת אינה שמה גבולות לאחריות המשפטית על מעשיו של האדם. היא מניחה לפתחו של המשפט גם אותם עניינים שבהם הוא בוחר שלא לטפל, משום שלדידה המשפט הוא שהחליט, מתוקף אחריותו הכוללת, שלא לטפל בהם. הגישה האחרת מגבילה אחריות זו, תוך שהיא שמה בפני המשפט את הגבול שאותו בחרנו לכנות חירות הלב (עניינים כגון מחשבות, רגשות, חלומות ובמידה מסוימת גם ערכים), ותוך שהיא מצביעה בפניו על קצה גבול יכולתו (עניינים שהמשפט אינו יודע לקבל בנוגע אליהם אף אחת מן האפשרויות הפתוחות בפניו).

כאמור, החיבור עוסק במעמדו של המשפט ביחס לפעולות האדם. במוקד דיון זה עומדת המחלוקת האמורה באשר לגבולותיה של המציאות המשפטית. נבחן את שתי הגישות שהזכרנו בעניין זה לאורן של שתי שאלות: האם ראוי שהמשפט יהיה חזות הכול ביחס לפעולות האדם? והאם הדבר אפשרי מבחינה מעשית? בהקשר לכך נדון בשני סוגים של גבולות משפטיים: 1. העניין שהמשפט מוצא בדברים - נושא, שהמשפט אינו מוצא בו עניין, נמצא מטבע הדברים מחוץ לגבולותיו; 2. מצבים שבהם המשפט, בניגוד לאופיו הפסקני והסמכותי, אינו מסוגל להגיע לכלל החלטה של ממש. בסופו של דבר, אנחנו מאמצים את הגישה המכירה בקיומם של חללים משפטיים ואף בנחיצותם. המשפט אינו מוצא עניין, לא בהיתר ולא באיסור, בעניינים שמקום פריחתם הוא חירות הלב של האדם; וכמו-כן, המשפט נקלע בעניינים מסוימים למבוי סתום, וכאן נמצא גבולו.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

 אמנון רובינשטיין "משפטיזציה של ישראל" הארץ

א' רוזן-צבי "תרבות של משפט (על מעורבות שיפוטית, אכיפת חוק והטמעת ערכים)" עיוני משפט יז

 Salmond On Jurisprudence