‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי ?

תוכן עניינים

מבוא    

בית המשפט העליון       

שאלת שיבוץ השופטים בבית-המשפט העליון        

בית המשפט העליון, על מאבקים בין שופטים, בין קבוצות, בין דורות ויניקה מאנגליה 

מינויים של "קליקות"      

שיטת הסניוריטי

קשרים אישיים בהליך השיפוטי ובמינוי שופטים     

"מרידות" שופטי עליון, פרשת חג' יחיא , מחלוקות פנימיות קשות    

סיכום ומסקנות  

ביבליוגרפיה      

עבודה זו תעסוק בבית המשפט העליון – שיבוץ מותבים בביהמ"ש העליון.

על-פי החוק פועל בית-המשפט העליון במרבית ענייניו - הן בשבתו כבית-משפט לערעורים והן בשבתו כבית-דין גבוה לצדק[1] - במותב של שלושה שופטים[2]. הדין איננו קובע קריטריונים כלשהם לבחירת השופטים המשתתפים בכל מותב כזה, והוא מסתפק בקביעה הלאקונית [3] כי

"השופט או השופטים אשר ידונו בעניין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית-המשפט העליון".

שאלת הדרך שבה נוהגים נשיאי בית-המשפט העליון לדורותיהם להפעיל סמכות זו בפועל לא זכתה מעולם, למיטב ידיעתנו, להידון בפורום פומבי כלשהו. למרות העובדה שהיבטים רבים בעבודתה של מערכת בתי-המשפט, כולל בית-המשפט העליון, נדונו פעמים אחדות בהרחבה רבה על-ידי גופים ציבוריים בחמישים שנותיה של שיטת המשפט הישראלית, לא עלה נושא זה, הנדון כאן, לסדר יומם של גופים אלה[4].

החל מאמצע שנות השמונים מוסדו היבטים דיוניים רבים של עבודת בית-המשפט בהוראות נוהל פנימיות, מפורטות ביותר, מטעמה של נשיאות בית-המשפט[5], אך למיטב ידיעתנו גם בהוראות אלה אין קריטריונים אובייקטיביים כלשהם לבחירת השופטים שיישבו במותבים או באשר לדרך שבה יש לבצע את הליך הבחירה. יתר על כן: אין בהוראות אלה או באחרות כל דרישה כי יופעלו קריטריונים כלשהם בתהליך זה.

מעל כל אלה יש להדגיש, כי מעולם לא נדונה בדין הישראלי שאלה בסיסית ביותר, בדבר עצם תחולתם של הכללים הרגילים של הדין המנהלי על סמכות זו של נשיאות בית המשפט העליון.

האם יש חשיבות של ממש לשאלות אלה, או שמא אין הן אלא עניין דיוני שולי? די לנו שנאמר כי המחוקק העיד על עצמו שהוא מייחס חשיבות עליונה לשאלת הרכבת המותבים בעצם הכרעתו להפקיד סמכות זו באופן בלעדי בידי נשיא בית-המשפט או משנהו (בדרך של האצלה), ולא להניח אותה בידי שופט אחר כלשהו של בית-המשפט העליון, בידי הסגל המנהלי או בידי סגל הרשמים, למרות המעמסה המנהלית העצומה הכרוכה בקביעתם של אלפי מותבים בכל שנת משפט.

לגופו של עניין זה, אנו סבורים כי יש לו חשיבות עליונה. אילו היו שופטי בית-המשפט העליון תפורים על-פי מידה אחת בכל נושא הבא לפניהם, ועמדות כולם אחידות לגופן של ההכרעות שהם מקבלים, מובן מאליו כי לא היתה לשאלת המותב חשיבות כלשהי מעבר לעניינים של סגנון וניסוח. אלא שהשופטים אינם תפורים על-פי מידה אחת ואין להם עמדות אחידות לגופן של הכרעותיהם. גם כאן די לנו שנתמוך אמת אקסיומטית זו בעצם הכרעתו של המחוקק להפעיל הליך יקר כל כך של דיון בשלושה כשגרת עבודתו של בית משפט זה, שאינו משופע בכוח אדם והוא נושא עליו עומסם של אלפי תיקים. אילו היו כל שלושה שופטים של כל מותב זהים זה לזה, די היה באחד מהם ולא היה הנשיא צריך להטריח את שלושתם.

בית-המשפט העליון עצמו הורה כך פעמים רבות אגב דיון בסוגיות אחרות. באופן זה סבה כל שאלת דבקותו של בית-המשפט בתקדימיו שלו [6] סביב שאלת נכונותם של שופטים לכבול את דעותיהם השונות לדעת הרוב, ולקיים "בית-משפט" ולא "בית שופטים אשר כמספר חבריו כן מספר דעותיו בכל אחת מן השאלות לאין ספור שנקרו על דרכו [של בית המשפט] במהלך שיפוטו"[7]. ציטטה זו, מפיו של השופט זילברג, ודומותיה מפי שופטים אחרים במשך שנותיו של בית-המשפט[8], מעידה מפיהם שלהם על עצם השונות הגדולה בינם לבינם. דווקא משום שונות זו הם כובלים את עצמם בנאמנות תקדימית, ודווקא היא המדגישה את המובן מאליו - דהיינו: שיכול היה הרכב אחר להחליט החלטה אחרת.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

אמנון רובינשטיין שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד - ליברליזם ורב-תרבותיות בישראל, הוצאת דביר, 2017

סעיף 26 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב]