‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חובת ההתראה בפלילים במשפט העברי?

תוכן עניינים

א. מבוא. ב. הגדרתה של חובת ההתראה. ג. מקורותיה ההלכתיים של חובת ההתראה. ד. היקפה של חובת ההתראה. 1. חובת ההתראה בחייבי מיתה ומלקות והפטור בדיני קנסות. 2. רשימת העברות שעונשן מיתה ומלקות שיש בהן פטור מלהתרות. ה. סיווגה של ההתראה - דין מהותי או דיני הראיות ? 1. הפסוקים בתורה 2. צורתה של ההתראה. 3. מטרתה של ההתראה. 4. רשימת הפטורים מחובת ההתראה. 5. ההתראה - חקירה או בדיקה ? ו. ההתראה ביסודה של מדיניות הענישה. 1. מבוא. 2. מדיניות הענישה בעיני חז"ל. 3. ההתראה בתורת רכיב מווסת במדיניות הענישה. 4. ההשלכות הנובעות מסיווג ההתראה בתורת רכיב של מדיניות הענישה. 5. בחינת הרעיון הזה בסקירת היוצאים מן הכלל המחייב להוכיח את הכוונה הפלילית רק באמצעות ההתראה. 6. עיצובה של חובת ההתראה מכוח היותה רכיב במדיניות הענישה. 7. סוף דבר.

במשפט העונשין העברי, כפי שהוא משתקף בספרות התלמודית והבתר תלמודית, נוהגות דוקטרינות אחדות, השונות משיטות משפט פליליות אחרות, הן עתיקות והן מודרניות, ואף מנוגדות להן. דוקטרינות אלו מרומזות בשתי מימרות הרווחות בתלמוד : "לא ענש אלא אם כן הזהיר",1 ו"אין ממיתין אותם אלא בעדה ועדים והתראה"2.

המימרה "לא ענש אלא אם כן הזהיר" נהוגה בכל שיטת משפט מודרנית הרואה את עצמה מושתתת על מסורת הדמוקרטיה המערבית, ופירושה שאין מענישים בלי הוראה מפורשת בחוק האוסרת את עשיית המעשה והמגדירה אותו עברה פלילית3. ואולם במשפט העברי פירושה של מימרה זו אחר לגמרי : לעולם אין להעניש אלא אם כן יש בתורה שני פסוקים העוסקים באותה עברה. הפסוק האחד מזהיר על איסור, ועל-פי רוב אינו מגדיר את ההתנהגות האסורה הגדרה מפורטת, ובפסוק האחר מפורט העונש על המעשה האסור 4 והמעשה האסור אף מוגדר.

מהמימרה "אין ממיתין אותם אלא על-פי עדה ועדים והתראה" אפשר ללמוד את הדוקטרינות האלה : 5

א. אין דרך להעניש עבריין על-פי דין תורה, אלא על-ידי פסק דין שניתן בבית דין סמוך, והכוונה לכ"ג זקנים המהווים סנהדרי קטנה בעונשי המתה 6 ויש אף שנדרשת סנהדרין של ע"א7. לעונשי המלקות מספיקים להלכה שלושה דיינים8.

ב. אין אפשרות להעניש אדם בהודאת עצמו. רק על-פי עדותם של שני עדים הכשרים להעיד לפי דיני ישראל 9 אפשר לברר את האשמה ולהעניש עליה10. מדובר בעדות מהותית למעשה ולא ראייתית גרידא11.

ג. אין להעניש על מעשה עברה בלי להוכיח את הכוונה הפלילית, ואין להוכיח כוונה שכזו על-ידי אומדנא מסתברת,12 כגון חזקה או רוב. הכוונה הפלילית חייבת להיות מוכחת רק על-פי עדים המעידים על קיומה של התראה עובר לעשיית המעשה האסור13.

ד. העדה, העדים וההתראה הם המכשירים היחידים להענשה מן התורה, בלעדיהם אין הענשה ובהתקיימם – יש14. כלומר, כשם שאם חסר אחד מן האלמנטים הללו אין מקום להענשה על-פי דין התורה בטהרתו, כך אם מתקיימים כולם אין בית הדין יכול להימלט מעשיית משפט ומהטלת העונש על העבריין, שהוא העונש היחיד הקבוע לעברה מסוימת ושהינו בהרבה מקרים העונש המקסימלי לאמור : המתת העבריין. יחד עם החובה לעשות משפט, מצווה בית הדין לפי המשפט העברי לבער עושי רעות בישראל, ואין הוא סוברני להפעיל שיקולים של מדיניות ענישה, כמו הפחתת העונש או החלטה שלא להזדקק לעניין ושלא להעמיד את העבריין לדין כפי שנהוג בשיטות משפט מודרניות.

בחיבורי זה אעמוד על טעמה ועל מקורה של חובת ההתראה במשפט התלמודי15. השאלה המרכזית היא כלום החובה להתרות היא אכן דוקטרינה במשפט הפלילי, בבחינת גזרת הכתוב המעוגנת בדין המהותי, כפי שעולה מן המקורות כפשוטם וכפי שתיארנוה עד כאן, ושמא היא רק אחת מן הדרכים להוכיח את הכוונה הפלילית - אולי רק הדרך הנוחה והמקובלת ביותר ותו לא ? שאלתי זו אינה עוסקת במטרת ההתראה, שהיא פשוטה וברורה : לגלות את הכוונה הפלילית.

ואולם קודם שאפרט ואגדיר את הבעיה, שהחיבור מתמקד סביבה, מן הראוי שאתאר בקצרה את חובת ההתראה מבחינת תוכנה, מקורותיה והיקפה על-פי התלמודים, מפרשיהם וספרות הפוסקים, שהרי מתוך כך תתפרש ותתבאר גם שאלתנו.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 זבחים קו, ב; יומא, פא, א; כריתות, ג, ב; סנהדרין, נו, ב.

 סנהדרין, ח, ב; פ, ב; סנהדרין, נו, ב; נז, ב. בגרסה שונה בתוספתא (צוקרמנדל) סנהדרין, יא, א, 431.

 על הכלל praevia lege sine poena nulla, ע"א 53/54 אשד נ' היועהמ"ש, פ"ד ח 785, 819. וראה גם ש"ז פלר, יסודות בדיני העונשין (המכון למחקרי חקיקה ע"ש סאקר,

תשמ"ד) א, 4-10, 47-49. סנהדרין, נד, א; ספרא (וויס), פרשת קדושים, פרק י, יב; תוספתא (צוקרמנדל) מכות, ד, א 441; מכות, טז, א; ספר המצוות לרמב"ם, שורש ח; פירוש המשניות לרמב"ם (קאפח), מכות, ג, א.

, ספר החינוך, סט.