‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי נסיון לבצע עבירת-תנאי?

תוכן עניינים 

א. המקרה בו השאלה התעוררה

ב. הכלל לפיו, בהעדר הוראה מפורשת סותרת, דין הביצוע העיקרי והמושלם של העבירה חל גם על צורות התנהגות ענישה הנגזרות ממנו

1. מהות הכלל

2. תחולת הכלל לגבי צורות השותפות העקיפה

3. תחולת הכלל לגבי הנסיון לעבירה, בכלל

4. תחולת הכלל לגבי הנסיון ל"עבירת-תנאי" כ"עבירה נוספת", בפרט

ג. נפקותם של כללי יסוד

בענין מסויים הרשיע בית המשפט את הנאשם, בין השאר, בנסיון לבצע עבירה לפי סעיף 406(א) לחוק העונשין. משגזר את דינו של הנאשם בגין נסיון זה, המיר בית משפט השלום במאסר בפועל את המאסר-על-תנאי שהיה תלוי ועומד לגבי אותו נאשם עקב הרשעה קודמת, משום שבין "עבירות-התנאי" בהן הותנה אותו מאסר היתה גם העבירה לפי סעיף 406 האמור. במלים אחרות, בית משפט השלום לא ראה כל מניעה לכלול ב"עבירת-התנאי" גם את הנסיון לבצעה, ולא רק את הביצוע המושלם. זאת, על סמך הכלל הבסיסי לפיו, בהעדר הוראה מפורשת סותרת, דין צורות ההתנהגות הענישות, הנגזרות מן הביצוע העיקרי והמושלם של העבירה - והרי הנסיון הוא אחת מהן - כדין ביצועה זה; ולענין נפקותה של "עבירה נוספת" כאמור בסעיף 52(ב) לחוק העונשין, אין כל הוראה מפורשת שקובעת דין מיוחד לנסיון לבצע עבירה מבין "עבירות-התנאי", לעומת דינו של הביצוע המושלם שלה.

לו נסתיימו ההליכים בכך, לא היה לנו אלא לציין את דבר מתן גזר הדין של בית משפט השלום ולהצטרף לפתרונו המבוסס על תיזה שהוצגה על ידנו זה מכבר. אולם, הנאשם עירער על גזר הדין, ובית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו קיבל את טענתו כי, באין הוראה מפורשת בנדון, אין "עבירת-התנאי" מקיפה גם את הנסיון לעבור אותה, ולכן גילה בית משפט השלום פנים שלא כהלכה כאשר המיר במאסר בפועל את המאסר-על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגד המערער. עקב כך, בוטל בנקודה זו גזר הדין של הערכאה הראשונה.

המדינה ביקשה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והעלתה, אגב כך, את טענותיה בזכות נימוקיו של גזר הדין של בית משפט השלום. נשיא בית המשפט העליון (י' כהן) דחה את הבקשה, בקבעו כי "טענות אלה של המדינה נדחו על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין מפורט ומנומק היטב, ו אין סיכוי שבית משפט זה [בית המשפט העליון] יקבל אותן"3. ובסוף החלטתו אף הוסיף הנשיא: "בסיכומו של דבר, על-פי ההלכות, שכבר נקבעו בבית משפט זה בעניין הפעלת המאסר-על-תנאי, פסק הדין של בית המשפט המחוזי עומד על יסוד איתן, ואין אני מוצא סיבה מספיקה לתת רשות לערער"4. פועל-יוצא מכך הוא שפסק הדין של בית המשפט המחוזי קיבל מעין חיזוק מטעם הערכאה העליונה במדינה. גורסים אנו "מעין חיזוק", ולא "גושפנקא של הלכה מחייבת", שכן, עם כל הכבוד, אין הרי החלטה של דחיית בקשת רשות לערער אפילו התמודד השופט, במידה מסויימת, עם טענות העותר וחיווה דעתו על פסק הדין שעליו מבקשים את הרשות לערער, כהרי פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב מלא, הדן לגוף העניין. נדמה לנו, כי רק לפסק דין כזה מתייחס סעיף 33(ב) לחוק בתי המשפט, בקבעו כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)