‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי חוקת בית-הדין הבינלאומי?

תוכן עניינים

מבוא

אופיים המשפטי של היחסים שבין המדינות המשתתפות

בשיטת "סעיף הברירה"

עקרון ההדדיות

הסתייגויות

הסתייגויות בדבר עניינים שבגדר הסמכות הפנימית

סיכום

ביבליוגרפיה 

. "לא קיים בזירה הבינלאומית שיפוט חובה... בתחום הבינלאומי - אף אם נוצרה עילת תביעה מושלמת - אין המדינה התובעת יכולה להביא בעל כורחה את המדינה הנתבעת להתדיין בפני בית-הדין הבינלאומי או כל מוסד שיפוטי אחר : תנאי בל יעבור לקיום ההתדיינות הוא, שהמדינה הנתבעת נאותה, מראש או לאחר מעשה, במפורש או מכללא, לקיים את ההליכים השיפוטיים..."1.

אחת הדרכים להסכמה מראש ובמפורש לקיים את ההליכים השיפוטיים בפני בית-הדין הבינלאומי (להלן - ביה"ד) הינה במסגרת סעיף 36 (2) לחוקת ביה"ד (להלן - החוקה), המכונה "סעיף הברירה", אשר זה לשונו :

"36 (2) המדינות שהן צדדים לחוקה הזאת, רשאיות להצהיר בכל עת, שמכירות הן, כבחובת-ממילא (facto ipso compulsori as) ובלא הסכם מיוחד, בשיפוטו של בית-הדין בכל הסכסוכים המשפטיים ובענינים הבאים, ביחס לכל מדינה אחרת המקבלת עליה אף היא את ההתחייבות הזאת :

(א) פירושה של אמנה ;

(ב) כל שאלה של המשפט הבינלאומי ;

(ג) מציאותה של כל עובדה, שאם תתאמת, יהא בה משום הפרת התחייבות בינלאומית ;

(ד) טיבו או שיעורו של הפיצוי שיש לשלם על הפרת התחייבות בינלאומית"2.

ההכרזה על הסכמה מראש לסמכות השיפוט שבחובה של ביה"ד3, נעשית באמצעות הצהרה המופקדת אצל המזכיר הכללי של אירגון האומות המאוחדות (להלן - המזכיר הכללי)4.

הפקדת ההצהרות ע"י המדינות המכריזות על קבלת סמכות השיפוט שבחובה של ביה"ד, יוצרת שיטה אשר במסגרתה יכולה מדינה מצהירה אחת לתבוע מדינה מצהירה אחרת באופן חד-צדדי, ע"י הגשת כתב תביעה המתבסס על הצהרות שני הצדדים5.

כתב תביעה המוגש באופן חד-צדדי ומתבסס על הצהרות שני הצדדים ומציין את דבר הסכסוך ואת בעלי הדין, יוצר את זיקת ביה"ד לסכסוך (seisin)6.

משלביה"ד זיקה לסכסוך קיימות שלוש אפשרויות :

א. אם הצד שכנגד מגיש השגה פרלימינרית, מתנהל הליך מקדמי. מקום שההשגה מתייחסת לסמכות materiae ratione רשאי ביה"ד לצרף את הדיון בהשגה לדיון בגופו של עניין7.

ב. אם הצד שכנגד מסתפק בהגנה לגופו של עניין, רואים אותו כמי שהסכים לסמכות הסובסטנטיבית של ביה"ד ומתנהל רק הליך לגופו של עניין.

ג. ,,לא בא אחד מבעלי-הדין לבית-הדין או לא טען לזכותו, רשאי בעל דינו לפנות לבית-הדין בבקשה לפסוק לזכות תביעתו. קודם שבית-הדין יעשה כן, עליו להיווכח לא בזה בלבד שהעניין הוא בתחום שיפוטו לפי הסעיפים 36 ו-37, אלא גם בזה שהתביעה מבוססת יפה מבחינה עובדתית ומבחינה משפטית"' זהו המקרה בו יבדוק ביה"ד מיזמתו אם העניין נופל בגדר סמכותו8.

כתב תביעה המוגש באופן חד-צדדי ואינו מתבסס על ההצהרות של שני הצדדים, הינו בגדר הזמנה לצד השני להסכים לסמכות hoc ad של ביה"ד. במקרה כזה קיימות ארבע אפשרויות :

א. מקום שהצד שכנגד מסרב לקבל את ההזמנה, הגשת כתב התביעה אינה מקנה לביה"ד זיקה לסכסוך.

ב. מקום שהצד שכנגד מקבל את ההזמנה במפורש, מוקנית לביה"ד זיקה לסכסוך וסמכותו משתכללת מכוחו של ההסכם אשר נוצר בין הצדדים לאחר הגשת כתב התביעה.

ג. מקום שהצד שכנגד מתגונן לגופו של עניין בלא מחאה, מוקנית לביה"ד זיקה לסכסוך וסמכותו משתכללת מכוחו של ההסכם מכללא אשר נוצר בין הצדדים לאחר הגשת כתב התביעה: עיקרון הפורום פרורוגטום.

ד. מקום שהצד שכנגד אינו מגיב כלל, כנראה שאין לראות בכך הסכמה מכללא, והגשת כתב התביעה אינה מקנה לביה"ד זיקה לסכסוך9.

הזיקה והסמכות הן שני אלמנטים נפרדים, אפילו מקום שהגורמים היוצרים אותם זהים10. הזיקה יוצרת קשר משולש לסכסוך: בין התובעת לנתבעת ובין שתיהן לביה"ד. מרגע היווצרותה של זיקה כדין, יכול ביה"ד להפעיל את הסמכויות האינצידנטליות המנויות בחוקה, כולל הסמכות לפסוק בשאלת סמכותו לפי סעיף 36 (6) לחוקה11, ואת הסמכות הסובסטנטיבית 12 בהיקף בו היא מוקנית לו על-פי השילוב שבין הוראות החוקה והוראות ההצהרות של שני הצדדים לסכסוך.

2. בשיטת "סעיף הברירה" יכולות להשתתף רק מדינות, שכן סעיף 34 (1) לחוקה קובע כי רק מדינות יכולות להיות צדדים להתדיינות בפני ביה"ד13. מדינות שהן צד לחוקה יכולות להשתתף באופן מלא בשיטה. מדינות שאינן צדדים לחוקה יכולות להלכה להשתתף בשיטה לפי סעיף 35 (5) לחוקה, אך למעשה אינן יכולות להשתתף באופן מלא שכן החלטת מועצת הבטחון מ-15 באוקטובר 1946 קבעה כי מדינה כזו אינה יכולה לתבוע מדינה צד לחוקה המשתתפת בשיטה אלא בהסכם מיוחד. ראשית, ייאמר כי מקום שקיים הסכם מיוחד בדבר סמכות השיפוט של ביה"ד, ממילא נקנית סמכותו של ביה"ד מכוחו של ההסכם. שנית, מכוחו של "עקרון ההדדיות" 14 נובע כי מדינה כזו, על אף שהפקידה הצהרה בדבר הסכמתה לסמכות השיפוט שבחובה, אינה יכולה להיתבע ע"י מדינה צד לחוקה המשתתפת בשיטה. יוצא איפוא כי נפקותה של הצהרה אשר הופקדה ע"י מדינה שאינה צד לחוקה היא רק ביחסים שבינה לבין מדינה שניה שאינה צד לחוקה אשר הפקידה אף היא הצהרה דומה15.

3. סעיף 38 (2) לחוקה קובע, כי ביה"ד מוסמך ,,לפסוק לפי הצדק והיושר, אם בעלי-הדין מסכימים לכך". מאחר שבהצהרותיהן מסכימות המדינות מראש ובמפורש לסמכות השיפוט שבחובה של ביה"ד "בכל הסכסוכים המשפטיים", שאלה היא אם יכולה מדינה להורות בהצהרתה כי היא מסכימה שביה"ד יפסוק "לפי הצדק והיושר" ?

התשובה כפופה לפירוש שניתן לביטוי "סכסוכים משפטיים" שבסעיף 36 (2) לחוקה. הגורסים כי הביטוי מתייחס רק לאופי הסכסוך, בלא קשר לאופי ההחלטה, נותנים תשובה חיובית16. נראה לנו כי יש לקרוא את הביטוי בכפוף לסעיף 38 (1) לחוקה המורה כי על ביה"ד לפסוק בהתאם למשפט הבינלאומי. משהסכימו הצדדים לסמכות השיפוט שבחובה של ביה"ד, הסכימו כי ביה"ד יפסוק בהתאם למשפט הבינלאומי17. כאשר מסכימים הצדדים כי ביה"ד יפסוק בהתאם למשפט הבינלאומי, הסכסוך הוא "סכסוך משפטי". מקום שהצדדים מסכימים שביה"ד יפסוק "לפי הצדק והיושר", הסכסוך הוא "סכסוך פוליטי", שכן ההנחה היא כי הצדדים עשויים להסכים לפסיקה "לפי הצדק והיושר" רק מקום שקיימת ביניהם הסכמה הדדית כי אופיו של הסכסוך הוא כזה אשר מעבר לזכויות ולחובות של כל צד בהתאם למשפט הבינלאומי יש לכל צד טיעונים הסטוריים, חברתיים או פוליטיים, אשר לאורם מבקשים הם את הכרעת ביה"ד. מאחר שהביטוי "סכסוכים משפטיים" מתייחס הן לאופי הסכסוך והן לאופי ההחלטה, מתבקשת המסקנה כי מדינה אינה יכולה להסכים בהצהרתה לפסיקה "לפי הצדק והיושר"18, שכן אופי ההחלטה מוציא את הסכסוך מגדר הביטוי "סכסוכים משפטיים" שיש בו משום הגבלת סמכות ביה"ד19.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)