‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי התנאי במשפט העברי?

תוכן עניינים

מבוא

המדות הדרושות ליצירת תנאי

תנאי ומעשה

התנאי - גמירות הדעת וגילוי הדעת

התנאי והמעשה

סיכום

ביבליוגרפיה 

לאחרונה, היתה לאכסניה זו ההזדמנות לארח את הפרופ' שלום אלבק ולפרסם את חיבורו "התנאים בדיני-התלמוד"1. בחיבור זה, עם שהוא פורש לפנינו, כיד הבקיאות הטובה עליו, יריעה רחבה של הנושא ופורט את דיני-התנאים לפרטיהם, מנסה המחבר לגלות מהו הצד השווה שבכל הדינים הללו. כלומר, מהו היסוד המשותף עליו נבנו כל הלכות התנאים, ממנו נסתעפו פרטיהם ושסביבו נחלקו חכמי-ההלכה. עקרון היסוד, העומד מאחורי כל דיני-התנאים הוא, לדעתו של פרופ' אלבק, דעתם של בני אדם וכיצד נוהגים הם להביע דעה זו בדבורם. אף אם ניתן לחלוק על גישה2, המבקשת ליתן טעם אחד לקבוצת-הלכות, הגם שהיא משתייכת לתחום-אחד, משום שלא תמיד באות הן לידי התאמה כשהן נקלעות אל תחת קורת גג-אחד, הנה יש להודות כי גישה כזאת מתבקשת בדיני-התנאים, מן הטעם שהתלמוד עצמו קובע את התנאי שערך משה עם בני-גד ובני-ראובן כמקורם של דיני התנאים כולם3. המצאותו של מקור-משותף היא לכאורה, ערובה לתוצאות בעלות מגמה אחידה ותכונה שווה. אך, דווקא הדרשותו של התלמוד לתנאי בני-גד ובני-ראובן מלמדת על כך, כי בנוסף לאחידותן של הלכות אלו יש לחפש גם את ייחודיותן, כקובעות מקום לעצמן. העקרון שמציע פרופ' אלבק, שהכל תלוי בדעתם של בני-אדם, הוא כללי ומקיף ביותר ואין הוא מיוחד לדיני-התנאים דווקא. ועוד, ממהותו של כלל זה הוא, שאין הוא קובע עקרונות נוקשים, אלא הוא מתיר את השתנות הסיבות הגורמות להווצרותה של תוצאה הלכתית-משפטית מסוימת, ותולה אותן בדעתם של בני אדם, כפי שהיא משתנה מזמן לזמן. ההפנייה אל תנאי בני-גד ובני-ראובן, כמקור לדיני התנאים, והשימוש הנעשה בכללים הנלמדים ממנו, מראים דווקא על נטיה לדקדקנות ולפורמליות בנושא זה. נטיה זו אינה מתישבת עם ההשקפה, כי דינים אלה הם רק פרט וסניף של אותו כלל-על, התולה דברים מסויימים בדעתם של בני אדם.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)