‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי הקמת האיחוד האירופי, תעשיות הפחם והפלדה?

תוכן עניינים

מבוא    

רקע היסטורי להקמת האיחוד

תחומי הפעולה והגדרת האיחוד  

עקרונות           

מוסדות ממשל ומשפט עיקריים:  

האיחוד האירופי בחיי היום יום    

שפות   

האיחוד האירופי וישראל 

הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי

סוף דבר האיחוד האירופי – התפוררות    

ביבליוגרפיה    

האיחוד האירופי הוא התאגדות של 28 מדינות באירופה, המשלבת סממנים של מדינת על אחת, כגון פרלמנט משותף, כלכלה אחידה, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד (האירו) וסממני ריבונות נוספים[1].

מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה וזרועת הקרבות ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. ראשיתו בהכרזת רובר שומאן, שר החוץ הצרפתי, על הקמת קהילת הפחם והפלדה, והזמנתו את (מערב) גרמניה ומדינות אירופיות נוספות להצטרף. המשכו באמנת רומא, 1957, שייסדה שוק משותף. אט אט צבר הארגון עוצמה כלכלית ומדינית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".

האיחוד האירופי יצר שוק אחד ללא גבולות פנימיים. האיחוד שואף למימוש עיקרון "ארבע החירויות" (The four freedoms), המעוגן בחוק האירופי, של התנועה החופשית של אנשים, סחורות, הון ושירותים ללא תשלום מכס וללא הגבלת סכומי הכסף המועברים ממדינה למדינה בעסקאות כלכליות.

אילו היה האיחוד האירופי נחשב למדינה אחת, הוא היה מדורג במקום השלישי בעולם מבחינת גודל אוכלוסייתו (501,259,840 נפש), ובמקום השביעי מבחינת שטחו (4,324,782 קמ"ר). המטבע הרשמי של האיחוד האירופי הוא האירו, אשר משמש כיום כהילך חוקי בכמחצית ממדינות האיחוד, ובהמשך צפויות רוב המדינות לאמצו רשמית‏3.

בשנת 2012 זכה האיחוד האירופי בפרס נובל לשלום.

התחלתה בתוכנית שומאן, שר החוץ הצרפתי בשנת 1950, לאחד את תעשיות הפחם והפלדה של צרפת ומערב גרמניה. מאחורי התוכנית עמד הרעיון הבסיסי של תחילת שיתוף הפעולה האירופאי, בתמיכתה של ארה"ב, וכן הוצאת תעשיות הפלדה של גרמניה לגוף בינלאומי על מנת שיוכלו לבנות את צבאם תוך כדי הפיקוח הבינלאומי שנדרש מהם בהסכמי הכניעה. לאחר שהוגדר הרעיון ביקשו להצטרף אליו איטליה, בלגיה, הולנד ולוקסמבורג. באפריל 1951 נחתם הסכם פריז שיצר את קהילת הפחם והפלדה (ECSC). בשלב זה בריטניה נשארת מחוץ לקהילה האירופאית החדשה.

הצלחת ה-ECSC מביאה את המדינות החברות להתכנס בקיץ 1955 באיטליה על מנת לדון בהרחבת השת"פ הכלכלי ובמרץ 1957 נחתם הסכם רומא שייצר לצד ה-ECSC את ה-EEC, "השוק המשותף". בנוסף הוחלט להקים את ה-EURATOM, גוף שאחראי על האנרגיה האטומית האירופאית.

באפריל 1967 נחתם הסכם המאחד את המסגרות הנ"ל לאיחוד האירופי, ה-EU. בריטניה עדיין לא משתתפת, למרות שהוזמנה לדיונים, וזאת משום שדאגה לאינטרסים שלה מחוץ לאירופה וכמו כן סלדה מהרמה הגבוהה של שיתוף פעולה פוליטי שאליו התקדם הארגון משום שלא רצתה לפגוע בריבונות הממשלה והפרלמנט הבריטי. בריטניה התנגדה גם לרעיון ה-EEC ולא שאפה לשוק משותף ולהעברה חופשית של הון וכוח אדם לאורך יבשת אירופה. הבריטים שאפו להסכמי סחר בלבד[2].

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא: 

שרביט, "יחסי ישראל צרפת: מחדוות הברית למרירות שלאחר הגירושין",

ב. נויברגר וא. גרוניק (עורכים), מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948 מקראה חלק ב' (1051-1026), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה,  ע' 1044

 Barnard, Catherine (August 2007). The Substantive Law of the EU: The four freedoms  ed.). Oxford University Press. p. 447