‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד מגייס הסרט את המיתוסים היהודיים להתבוננות בפרדוקסים ההיסטוריים?

תוכן עניינים

מבוא

ניתוח הסרט "נקם אחת משתי עיניי"  

מיתוסים יהודיים בסרט

שאלת המחקר

כיצד מגייס הבמאי את המיתוסים היהודים הקנונים המוצגים בסרט להביא את הצופה להתבונן בפרדוקסים ההיסטוריים?

שיטת המחקר

ניתוח סצינות תוך דגש על המבע הקולנועי
סקירה ספרותית 

האינתיפאדה

"הכיבוש"

רצועת עזה כשטח

מסורת השהידים

סרטי מלחמה

מאפייני הקולנוע הישראלי

מתודולוגיה

אמצעים קולנועיים מתודולוגיים:

• ·         שימוש בקריין יודע כל (וקול) וכריזמטי
• ·         צילום הפגנה עם תקריבים לא מחמיאים
• ·         צילום המשנה תודעת המצולם וגורם לא לשנות התנהגותו הרגילה
• ·         הנגדה בין סצינות עוקבות
• ·         מוסיקה מלווה להעצמת הדרמה
• ·         תקריבים
• ·         צילום מחמיא לגיבורי הסרט
• ·         סיום סצינה במשפט מחץ קליט החותם הסצינה ונותן לה נפח דרמטי ומסכם
• ·         הנגדה חדה ע"י הדבקה של שני תאורים מנוגדים

דעה אישית על הסרט ועל הישגי הבמאי

סיכום

ביבליוגרפיה

בעבודה זו תיבחן השאלה כיצד מגייס במאי הסרט "נקם אחת משתי עיניי" את המיתוסים היהודיים להתבוננות בפרדוקסים ההיסטוריים. העבודה תתמקד בניתוח הסרט "נקם אחת משתי עיניי" של אבי מוגרבי[1]. עבודה זו משיקה לכמה תחומים עיוניים: קולנוע, מדעי המדינה, סוציולוגיה, תקשורת, מדעי התנהגות. אבחן את נושא העבודה ואשתמש במדיה ספיציפית.

סרטו של מוגרבי משוטט בין שלוש זירות בישראל בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה ומתייחס בין היתר לפרקטיקה של פולחן מצדה, שהומצא מחדש בראשית שנות הארבעים והפך לחלק מהשיח הציוני. הסרט מתאר את הדיכוי והמצור על העם הפלסטיני בשטחים הכבושים, מציג את הפולחן הדתי והחילוני הנמשך של דמות שמשון הגיבור ומקשר בין המיתוס העברי המכונן למחבל המתאבד הפלסטיני של זמננו. 

"נקם אחת משתי עיני" הוא לכאורה עיסוק אקדמי-למחצה במיתוסים של התאבדות והקרבה עצמית: מצדה ושמשון הגיבור, אך מוגרבי מוצא דרך עדשת המצלמה רק אנשים אמיתיים, לא מיתוסים. הוא עוקב בסבלנות אחרי שיטה ישראלית שנועדה להשפיל, להכאיב ולפגוע בפלשתינאים בכל דרך אפשרית. הוא מזהה מנגנון מסודר, מאורגן וחזק של צבא ומדינה, שיחדיו מעוררים בפלשתינאים אדישות קיומית גוברת והולכת. מוגרבי תופס רגעים חשובים של אובדן עניין בחיים הוא מוצא פלשתינאים ופלשתינאיות, בכל הגילאים, שקצו בהתמודדות הסיזיפית מול הג'יפים והרכבים המשוריינים של צבא ההתקפה לישראל, מול האטימות הצבאית ומול חומות ההפרדה השרירותיות-להחריד. הייאוש העמוק מהתנהלות מדינת ישראל מוצא את דרכו אל שאיפות אובדניות, תופעה פסיכולוגית ידועה שנמצאה במחקרים רבים. מוגרבי מאתר בקלות דמעות של ילדים, מצוקה של אמהות, זעם של אבות, דכדוך של קשישים. 

וגם מוגרבי זועם, כמובן  למרות שזהו בהחלט לא סרט התעודה הראשון (או האחרון) שמתמודד עם הכיבוש הישראלי בשטחים, ובוודאי לא הראשון שחושף את המצוקה הפלשתינאית, מוגרבי הוא אחד הראשונים שעובר על אחד מן החוקים היסודיים של העיתונות והאתיקה התיעודית: הוא מפגין אלימות מילולית ברורה כלפי האנשים אותם הוא מצלם. מוגרבי יוצא מכליו כאשר קבוצה של חיילים צעירים מייבשת (תרתי-משמע) חבורה של תלמידים פלשתינאים צעירים בכניסה לאחד מן השערים הנעולים של גדר ההפרדה. למרות שהסרט מכיל רגעים מרשימים רבים, דווקא "חציית הקווים" של מוגרבי היא שנחרתת בזיכרון הצופה. בניגוד לחיים יבין ששומר על נימוס וקור-רוח בסדרת "ארץ המתנחלים" שלו, מוגרבי חותם את סרטו באמירה בוטה, נועזת ומקורית: הוא פשוט מאבד עשתונות. (א' כהן, 2008)

במובן מסוים, "נקם אחת משתי עיני" מתעד את התדרדרותו של הבמאי עצמו אל מדרון הסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הוא מתאר כיצד אנשים שפויים וברי-דעת מאבדים את החשק לחיות, ובמקביל אוסף לקירבו זעם נורא שמתרגם את עצמו לאלימות מילולית בסופה של הדרך. אובדן הזהירות, היחלשות הפחד מפני המוות, דיכויו של יצר ההישרדות הבסיסי - כולם מופיעים בתוך עיסה סמיכה של אלימות בהמית. מוגרבי מוצא את עצמו נופל פנימה אל ההמולה, הזיעה והטמטום קהה-החושים. הוא הופך לקלגס קולנועי של ממש, ומשתלב באופן מושלם בנוף הישראלי. וכאן טמון כוחו של הסרט כיצירה אמנותית אורגנית, הנובעת באופן עקבי והגיוני מן החברה היהודית-ישראלית. 

מתחילתו נע "נקם אחת משתי עיני" בין תיעוד מפגשיהם של נכבשים עם כובשיהם (השפלות, התאכזרויות, קשת הדיכוי במלוא תפארתה), לבדיקת פן או שניים ב"חור", ב"אשפה" היוצרת חיילים כמו אלה שפגש הבמאי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

• מיכאל אסף, היחסים בין ערבים ויהודים בארץ-ישראל , מפעלי תרבות וחינוך
• שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, ירושלים

Deren M. Cinematography: The Creative Use of Reality. In: Mast, G., Cohen, M., Braudy, L. eds., Film Theory and Criticism. ( pp. 59-71). New-York: Oxford Un. Press.