‏290.00 ₪

שאלת המחקר

מהן ההשלכות של רצון פליטים פלסטינים ירדניים המבקשים לממש את ״זכות השיבה״ לישראל בדרך לעצמאות הפלשתינית?

תוכן עניינים

מבוא    

שאלת המחקר   

הפלסטינים בירדן          

מחנות פליטים בירדן שהוקמו לאחר מלחמת העצמאות:     

מחנות פליטים בירדן שהוקמו לאחר מלחמת ששת הימים: 

זכות השיבה     

תמיכה בזכות השיבה     

התנגדות לזכות השיבה  

טעמים מעשיים 

טעמים חוקתיים

דינאמיקה פנים ערבית   

ארגונים פלשתיניים        

הסכסוך הישראלי-ערבי  

טענות הפלסטינים ותומכיהם      

טענות היהודים 

בעיית הפליטים 

עמדתה של ירדן ביחס לפתרון    

ירדן והגדה המערבית    

ירדן והפלסטינים           

הפליטים והעקורים        

מדינה פלסטינית           

ירדן ותכנית קרי

הגדלת אוכלוסיית הפליטים ומשיכת הפיצויים בשמה         

סיכום   

ביבליוגרפיה    

עבודה אקדמית בנושא הפליטים הפלסטינים הירדניים המבקשים לממש את ״זכות השיבה״. ככלל, מדינות ערב, מלבד ירדן, מסרבות להעניק לפליטים הפלסטינים שבשטחן אזרחות (למעט אלה שזכו לכך על בסיס אישי). הפליטים הפלסטינים ממשיכים לשמר את התקווה כי יוכלו לחזור בעתיד לעריהם וכפריהם, ורבים מהם מחזיקים באופן סמלי את מפתחות בתיהם. מספר הפלסטינים בירדן נע בין שלושה מיליון לארבעה מיליון וחצי לפי הערכות שונות, כלומר כ-35%-60% מאוכלוסיית ירדן, וכשני שלישים מתוכם נחשבים לפליטים. רוב האוכלוסייה הפלסטינית בירדן, כולל הפליטים שהגיעו משומרון ומיהודה, אשר היו תחת שלטון ירדני לפני מלחמת ששת הימים, נהנית מזכויות אזרחיות וחופש עיסוק אך יחסה של המדינה אליהם מורכב. כיוון שמרבית הפליטים נחשבים לאזרחים, המלך מעוניין בנאמנותם ומנסה לתמוך בהם, אך חשוב לו לשמור על הזכות לסיוע הכלכלי אותו נותן האו"ם. הפליטים עצמם חושדים בכל תוכניות לשיפוץ או מעבר ממחנות הפליטים כניסיון לגרום להם לוותר על תביעתם לזכות השיבה. ירדן מצהירה בעקביות נאמנות לתביעה הערבית לזכות השיבה ולפיצויים לפליטים. בירדן יש עשרה מחנות פליטים. ירדן הייתה למדינה הערבית היחידה אשר העניקה אזרחות לפליטים הפלסטיניים. זאת, כחלק משאיפתו של המלך עבדאללה הראשון, ואחריו המלך חוסין, לגרום לכך שהגדה המערבית, על תושביה, יהפכו לחלק אינטגרלי מהממלכה ההאשמית של ירדן.

המימד הטריטוריאלי ביחסי ירדן-פלסטינים הוא עוד פחות סבוך מהמימד האנושי, הנוגע לעצם ההבחנה בין "ירדני" לבין "פלסטיני". העובדה כי הפלסטינים בשתי הגדות הפכו ב-1949 לאזרחים ירדנים מלאים הופכת את דקויות הגדרות הלאום והמוצא בירדן למורכבות ביותר. הן תלויות בתהפוכות הזמן, המרחב, זהותו של המבקש הגדרה כזו וזהותו של המציע אותה, ולעתים גם באיזו שעה ביום שואלים את השאלה.

מבחינת החוק הירדני אין מחלוקת כי כל תושבי הגדה המערבית והגדה המזרחית בין השנים 1949—1954 הם אזרחי ירדן או זכאים לאזרחות ירדנית. עבור הפלסטינים זוהי הגדרה מספקת, ואין בלאומיותם הפלסטינית כדי לסתור את אזרחותם הירדנית. עבור עבר-ירדנים רבים, לעומת זאת, בין הלאומיות הפלסטינית לבין הלאומיות הירדנית קיימת בהכרח סתירה. לשיטתם, מאחר שהאזרחות הירדנית נכפתה על הפלסטינים, הללו יהיו חשודים לעולם ב"נאמנות כפולה". לכן נתבעת האוכלוסיה הירדנית-פלסטינית לשאת בסבלנות את אפלייתה בירדן עד קום המדינה הפלסטינית, ואז "לבחור" האם ברצונה להשתייך לירדן וליהנות בה משוויון זכויות מלא, או להגר למדינה הפלסטינית. אפשרות נוספת, המתחדדת בשנים האחרונות בשיח העבר-ירדני, מכונה "שיבה פוליטית": הפלסטינים-הירדנים שייאלצו להישאר בירדן או יבחרו לעשות כן ייהנו מזכויות תושב בירדן אך יממשו את זכויותיהם הלאומיות (ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר) במדינה הפלסטינית בלבד. [1]

גם אם נדמה שהחוק הירדני בסוגיית האזרחות ברור, הביורוקרטיה הירדנית סיבכה אותו לבלי הכר בשלושת העשורים האחרונים, מתוך רצון להפריד ככל שניתן בין אוכלוסיות הגדה המזרחית והגדה המערבית. שורש הבעיה טמון לא ב"החלטת ניתוק הזיקה" מיולי 1988 אלא בנהלים שנקבעו חמש שנים קודם לכן. ביוני 1983, בעקבות כשלון השיחות בין ירדן לאש"ף על כניסה משותפת לתהליך מדיני עם ישראל על בסיס "תכנית רייגן", החליטה ממשלת ירדן לנפק תעודות מסע צבעוניות לאזרחיה ממוצא פלסטיני המתגוררים בשתי הגדות. בכך היא הבחינה בפועל בין שני מעמדות באוכלוסיה הירדנית-פלסטינית – תושבי הגדה המערבית קיבלו תעודות מסע ירוקות (להלן "ירוקים"), ותושבי הגדה המערבית שהתגוררו בגדה המזרחית קיבלו תעודות מסע צהובות (להלן "צהובים"). בעוד שה"צהובים" נהנו מאזרחות ירדנית מלאה על פי הסיווג החדש, זכות המגורים בירדן נשללה מה"ירוקים" ותוקף דרכוניהם הפך לזמני. במקביל חדל הדרכון הירדני להוות תעודה רשמית המעידה על אזרחות, וזו הותנתה בהנפקת "תעודת משפחה" (דַפְתַר עַאאִ'לַה) ולאחר מכן "מספר לאומי"

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

עמיחי כהן, "סופו של נשף המסכות? בעקבות בג"ץ 794/17 זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית", המשפט ברשת: זכויות אדם – כתב עת: מבזקי הארות פסיקה (2018).

ספר העובדות העולמי של הסי. אי.איי. CIA, 2019

מאיר חטינה ומוחמד אל־עטאונה (עורכים), מוסלמים במדינה: דת, פוליטיקה, חברה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.

Wikipedia the free encyclopedia licensed under CC-BY-SA