‏250.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באה לידי ביטוי עקדת יצחק?

בבראשית י"ב מציע אלהים לאברהם הצעה למסע גדול.

צווה על אברהם לעזוב את ארצו, מולדתו, בית אביו; בתמורה לכך, יהפוך אותו האל לגוי גדול וייתן לו הרבה זיפזיף^[7](חול שפת הים?). ספק שזו הייתה עסקה שהייתי חותמת עליה (יש לי קרן השתלמות), אבל אברהם vhv cgs/ ut, vpayu, acscrho: gzhcv phzh, ak trmu’ nuks,u uch, tchu gzc kkt gurrhi/

שילוש זה מתבצע מהקל אל הכבד. סתם "ארץ" די פשוט לעזוב. "מולדת" קשה קצת יותר. ובית? בית משכננו הפרטי קשה מכל לעזוב. ראשית, "ארצך" אכן מתייחס  תשתנה? סביר להניח שלא. "מולדתך" – ארץ הולדתך, במובנה הפשוט ביותר – הינה מרכיב בזהותך האישית, מרכיב שניתן להניח שאפשר לקרוא לו המרכיב החברתי. אדם מקבל את הערכים במולדתו ואת והנורמות החברתיות, מנהגי התרבות ותפישת ה"אני בעולם חברתי" שלו. מה מקובל ולא מקובל מתגבש מהחברה שאדם גדל בה.

(ישראל רוזנסון ובנימין לאו.)

איזו משימה גדולה ומורכבת מציב האל בפני אבי האומה בזווית ראיה זו. צירוף המילים "לך לך" אשר מצטרף לבקשה הזו; לאיזה צורך מתבצעת תוספת ה"לך" הזו? הבקשה כאן היא בקשה הפונה באופן אישי ומתייחסת לאינדיבידואל: ההליכה חייבת להיות שלך. עליך לאסוף את עצמך מהמקום בו היית למקום אליו תגיע. מבית אביך – ממי אשר אתה – ועד "הארץ אשר אראך".

יתכן כי במובן העמוק יותר, בהליכה ממי שהיה כאדם למי שהוא כאדם – אברהם אכן עמד בחלקו בעסקה? האם הלך מבית אביו? האם הינו יביא להשלמה של המסע?

(ז'יל דלז)

את ארצו ומולדתו עזב. הוא חי בבאר שבע כאדם בודד, יחד עם רעייתו ומשרתיו. בדרך הוא נוטש את משפחתו^[8], משנה את שמו, ועובר מסע של תהפוכות. בעשרת הפרקים שבין "לך לך" ל"לך לך" אברהם יוצא למסע אל פנימי בתוך עצמו, להגשמת חלקו בעסקה. בפרפרזה על האימרה האקזיסטנציאליסטית הידועה, אברהם נאבק בכל מה שהינו כדי להפוך למה שהוא. אבל הפשוט ביותר, כל ילד מקבל מהוריו את מערכת היחסים שבין ילד להורים. השיעור הבסיסי ביותר בבית אבא, הוא מה זה אבא. כאן, לעקידת יצחק יש כוח מכריע; היא נגלת בפנינו ראיה ניצחת שהעם שאברהם הוא אביו הוא אכן עם אחר, ולא שלוחה של הסדר החברתי אשר נטש אברהם. במילים אחרות, זו ההוכחה שאבי האומה הוא אברהם, ולא תרח, אביו. כי מוכנותו של אברהם לצאת נגד בדבר הבסיסי ביותר שספג בבית אבא, באבהות עצמה, מעידה על התנתקותו מבית אביו לחלוטין.

(ישראל רוזנסון ובנימין לאו )

לפני עקידת יצחק לא ניתן לבסס את הטענה שאברהם השלים את המסע מ"אברם בן תרח" ל"אברהם אבינו". "בית אביך" תמיד יותיר ספק. לאחר מכן , שוב לא ניתן היה  יכולה לסובול מסע שכזה.

להסתכלות זו יש מספר ראיות בטקסט התנ"כי בפרק כ"ב. ראשית, בכל פעם שקוראים לאברהם: האלוהים בתחילת הקטע, יצחק באמצעו ומלאך האלהים בסופו, אברהם משיב "הנני". קשה לחשוב על תשובה אקזיסטנציאליסטית יותר. הנני, הנה אני, אני כפי שאני, נקי. הנני. הטקסט שם גם דגש חזק על ראיה: "וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה, בְּנִי"^[9]; "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה"^[10]. האל יראה, יראה כי אברהם סיים 

התנ"ך מרמז לנו על הקשר בין אב לבנו: המילה יצחק צמודה בטקסט למילה "בנו", וההתייחסות ליצחק היא כאל "בנו" לכל אורך הטקסט. הדיאלוג הקצר שמתבצע בין השניים נשמע כך: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי, וַיֹּאמֶר, הִנֶּנִּי בְנִי"^[12]. המחבר שם את יחס ההורות על השולחן, כל הזמן. והוא מחזיר אותנו שוב לבית אבא, אותו בית אבא שאברהם עוזב בעל מנת לבצע תהליך להפוך להיות אבי האומה.

אם כן, לא יכול אברהם לטעון שמילא את חלקו בעסקה לפני שהינו מציג זאת, ועל כן הטענה הראשונית בכתב הגנה זה היא שעקידת יצחק היא סופו של המסלול שעבר אברהם כאשר החל ללכת (לו) בו עשרה פרקים לפני כן. רק באמצעותה יכול אברהם להוכיח שאכן עזב – לגמרי – את ארצו, מולדתו ובית אביו. בזכות דרך אנחנו – הקוראים – יכולים להיות סמוכים בטוחים שאברהם אכן הוא תחילתו של "גוי גדול" חדש.

(ז'יל דלז)

מטרת עצמה

הצד השני של ה"לך לך" הוא "אל הארץ אשר אראך". כלומר, ציווי ה"לך לך" איננו דרישה השוללת את כל הערכים והמוסדות המסורתיים ומאמצת צורת חשיבה איננה מעבר דירה פשוט. האל לא מפרט לאן צריך להגיע אברהם, מה עליו להיות לאחר שיתנער מכל מה שהוא. "אשר אראך", זה כל מה שהוא נותן. כלומר, על אברהם להתנער מכל מה שהינו כדי להפוך ל"אני אגיד לך אחר כך". או לחילופין, אברהם אבינו  שנותר בו לאחר שהוא הולך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו; אברהם צריך להפוך להיות אמונה. אמונה שתוביל אותו לאן שהוא צריך להגיע, אמונה שממלאת את החלל שה"לך לך" הותיר בו. "וטהר לבנו לעבדך באמת"? זה בדיוק מה שהאל מבקש מאברהם.

(דורון לוריא)

אברהם עובר דרך ארוכה מסרסור באשתו בסוף פרק י"ב ועד כוונתו להקרבת בנו בפרק כ"ב. כשאברהם אומר ששרה אחותו בארץ מצרים, הוא עושה זאת מתוך חשש מבני אדם אחרים. כאשר אברהם משליך את ישמעאל במדבר, יש לו עידוד – מה עידוד, לחץ פיזי מתון – מצד שרה. כשהוא עוקד את יצחק, הוא לבד. הוא לא משתף את שרה, את הנערים, אינו משתף איש. זה הוא עצמו מול אלוהיו. הוא  לא מפיק דבר מרציחתו של בנו. הוא אפילו מפסיד.

(ישראל רוזנסון ובנימין לאו.)

כמובן שאברהם מפסיד, את הצד השני של העסקה: "ואעשך לגוי גדול". דווקא כאשר אברהם מגיע ליעד אליו הוא נדרש להגיע, דווקא כשהוא ממלא את חלקו עד תומם, דווקא  להפוך לגוי גדול, אמונתו הייתה תלויה במטרה חיצונית. במעשה העקידה מראה אברהם שגם את החלק השני של ה"לך לך", גם את האמונה, הוא ממלא: אמונתו הטהורה הינה סיבה בפני עצמה עצמה ומטרת בפני עצמה. "גוי גדול"? הוא מאמין.

(ז'יל דלז)

מצב כזה של "ארור אתה בצאתך וארור אתה בבואך" הוא המצב שאברהם נמצא בו. אם לא יעקוד את בנו לא יסיים את המסע, לא יהיה המאמין במובנו הקיצוני והטהור ביותר (א-פרופו "וטהר לבנו"), לא ינתק עצמו מבית אבא ולכן גם לא יהיה לגוי גדול – תרח, אולי, יהיה לגוי גדול, או אביו, או אביו לפניו וכך הלאה. מנגד, אם כן יעקוד, לנצח יפסיק את קיומו כאדם מוסרי: הוא יחרוג מהספירה המוסרית, אם לנקוט בלשונו של קירקגור, הוא יבצע פשע, הוא ידאג במו-ידיו לחיסולה הטראגי של ההבטחה האלהית.

כאן חשוב לי להביא ציטטה משל קירקגור, שאולי יכולה לשפוך מעט אור נוסף על הסיטואציה שנוצרה כאן:

ואברהם האמין ולא הטיל ספק. הוא האמין בבלתי-אפשרי. אילו היה מטיל ספק, כי אז היה מבצע משהו אחר, היה עושה מעשה רב. וכלום יכול אברהם לעשות בלתי אם מעשה רב! הוא היה צועד במעלה הר המוריה, מסדר את העצים, מעלה אש במערכה, שולף את הסכין – וזועק לעומתו של אלוהים, "אל נא יהא הקרבן הזה זול בעיניך, אין זה המיטב שבנכסיי, יודע אני, כי מה שווה איש זקן בערך לילד אשר ניתן בהבטחה; אולם זה המיטב אותו יכול אני להציע לך. עשה לבל יידע על כך יצחק לעולם. היה נשכח. אך דבר אחד הוא להיות איש נערץ, ודבר אחר להיות הכוכב המנחה את האנשים ביאושם^[14]

אברהם בחר באמונה על פני המוסר. דינו נגזר להיות מגונה על כך במשך דורות, גם על ידי בניו. אפילו בראשית הדברים כאן, ראשית שוודאי כבר נשכחה מלב. אבל הוא הקדים את העקרון האחד למשנהו, בחר באמונתו, ובחירתו בחירה. כפי שנדון, הייתה זו הבחירה היחידה שדרכה יכולה הייתה ההבטחה האלהית להתקיים, גם אם בבסיסה עמדה הפרתה הבוטה של ההבטחה האלהית.

ואף על פי כן אברהם האמין, והוא האמין עבור החיים כאן. של דבר היא איננה אמונה כי אם האפשרות הרחוקה ביותר שלה, כאשר מושאה נמצא אי שם באופק, בעוד בתווך פעורה תהום רבה אשר בה ממשיך הייאוש לנהל את משחקו^.

(אלכסנדר אבן-חן)

אבסורד? סתירה? פירכה בלתי נתפסת? בוודאי. אבסורד אכזרי, אולי האכזרי ביותר, באמת. הרי האמונה איננה אמונה כלל אם אין אבסורד, אם כל התשובות ידועות ונתונות. אז היא ידיעה, עד כמה שניתן להגיע לאחת, או עמדה מוסרית. האמונה הטהורה שואפת לאבסורד, או-אז היא מתגלה במלוא אונה, כאשר הפרט המאמין בוחר באבסורד על פני ההגיון.

(ישראל רוזנסון ובנימין לאו.)

האבסורד שלנו נוצר (גם) בהתנגשות שבין מילוי ההבטחה האלהית למילוי חובתו של אברהם. על קו התפר הזה בחר אברהם להיות נקודת ראשית מבודדת לעם חדש. ניתן להתווכח טענה רווחת מספיק כדי להתייחס אליה בסיפא של הדברים. את דבריהם, שאין להם אחיזה רבה בטקסט (ר' למשל "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ, מִמֶּנִּי"), הם מבססים בין השאר על כך שאלהים לא מדבר עוד עם אברהם (את הדברים בפסוק שצוטט לעיל אמר מלאך ה' ולא האל עצמו, ובהמשך אין עוד שיחה בין אלהים לאברהם). זו פרשנות אחת. הפרשנות שלי היא שאברהם כבר הלך את הדרך שאין לחזור ממנה אל האמונה האותנטית, היוקדת, ואין עוד לאל צורך לדבר אתו.

(ז'יל דלז)

לאחר שכרת אבימלך ברית עם אברהם, ציווה אלוהים את אברהם להקריב את יצחק, בנוהאהוב והמועדף שנולד בדרך נס. המקרא מתאר דו-שיח קצר בין האב לבנו

בעקבות עקדת יצחק נאסר על יצחק לצאת מארץ כנען, אף בזמן הרעב, מכיוון שהוגדר כ"עולה תמימה"‏.

לאורך כל הסיפור המקראי אין תיאור של רגשות של אברהם או של יצחק. המספר המקראי בונה את הדרמה העומדת להתחולל דווקא דרך מיעוט ביטויים של רגש וריבוי של פעלים, מעידים על אינטנסיביות של עשייה. אחד הביטויים שלכאורה מבטאים את הלך הנפש של אברהם

סיפור דומה קיים במיתולוגיה היוונית על אודות אגממנון, שעמד להקריב את בתו איפיגניה, אך האלה ארטמיס החליפה אותה באיילה, כפי שהחליף אלוהי ישראל את יצחק באיל כבש-.

על פי האגדה, השטן בא בצורות שונות, והפריע לאברהם ויצחק להגיע אל הר המוריה הוא הר הבית-. השטן נכשל בכל פעם עקב נחישותם של אברהם ויצחק, ולאחר שנכשל בניסיונו הלך אל שרה ואמר לה שאברהם יצא לשחוט את בנה היחיד, ושרה מתה בעקבות זאת. עוד 

(ישראל רוזנסון ובנימין לאו)

הנוסח השומרוני של סיפור העקדה נבדל מנוסח המסורה בשני היבטים מהותיים‏

א. במקום "ארץ המוריה" נכתב "ארץ המוראה".

ב. המילים "ביום השלישי" מופיעות בסוף פסוק ג' ולא בתחילת פסוק ד' - "ויקום וילך אל המקום אשר אמר לו אלוהים ביום השלישי".

השומרונים מפרשים כי "אחד ההרים" בארץ המוראה הוא כינוי להר גריזים, אותו מראה הקדוש ברוך הוא לאברהם ביום השלישי, עם . לבין אתראלון מורה בו הקים אברהם לראשונה מזבח עם הגיעו לארץ כנען‏. בכל אחד משלושת הרגלים פוקדים השומרונים את האתר אותו הם מזהים כמזבח יצחק על הר גריזים.

(אלכסנדר אבן-חן)

סיפור עקדת יצחק נדון בהתפלמסות פרשנית ופילוסופית במשך אלפי שנים, מפני שהדינמיקה שבו מבלבלת האל מביא את המאמין למקום של הקרבה אסורה ודוחה  שהוא מבטיח לו בעקבות נכונותו להקריב את בנו, הבטחות שונות, כריבוי בנים מוצלחים שהעולם יתברך בהם. האם הרצון להקריב את הבן הוא טוב או רע?‏

(דורון לוריא)

יש הרוצים לטעון שלא ברור מה הייתה גדולתו של אברהם במעשהו. חלק מפולחני האליליםשל העמים הכנעניים כלל הקרבת צאצאים כמעשה שגרה. כנגד כך, יש המפרשים שזה היה הנסיון הגדול לאברהם שבמשך כל שנות חייו עסק ב "מפעל חיים" של הפצת האמונה באל אחד ונלחם כנגד אותם עובדי אלילים המקריבים את בניהם. אברהם טען שהאל לא חפץ בקרבן אדם. כשאברהם  כי האל ביקש זאת ממנו.

(ישראל רוזנסון ובנימין לאו )

הפילוסוף הדני סרן קירקגור, בבואו לנתח ולהבין את אברהם בניסיון העקדה, מכנה אותו בתואר אביר האמונה, משום שהוא מזהה בו את היכולת להאמין מכוח האבסורד בבלתי אפשרי, ורואה בו אדם המסוגל לחיות בקונפליקט מבלי לבוא לידי ספקנות. הוא מדמה אותו לרקדן שיש בכוחו לדלג אל-על לעבר האינסוף בתנועה של ויתור אינסופי על כל שיש לו, גם אם  לבחור בהתאבדות על ההר במקום הקרבת בנו, אבל אז היה הופך לדמות נערצת, ולא לכוכב המנחה אנשים בייאושם‏.

(ז'יל דלז)

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

יהודה גלעד, "עתה ידעתי": הקול הכפול בפרשת העקדה, מעגלים ח, 2014

• ז'יל דלז "פוסט סקריפטום על חברות הבקרה" תאוריה ובקורת 24
• ישראל רוזנסון ובנימין לאו , עקדת יצחק לזרעו – מבט בעין ישראלית, הוצאת ראובן מס
• אלכסנדר אבן-חן, עקדת יצחק בפרשנות המיסטית והפילוסופית של המקרא, הוצאת ידיעות אחרונות