‏99.00 ₪

תוכן עניינים

• 1 הרפובליקה העממית הסינית – מדיניות פנים
  • 1.1 תקופה ראשונה: הישענות על צד אחד 1958/60 – 1949
  • 1.2 שנת 1956/7 – "תנו ל- 100 פרחים לפרוח"
    • 1.2.1 "קפיצה גדולה קדימה" 1961 – 1958
    • 1.2.2 התקופה הפרגמטית 1965 – 1961
    • 1.3 מלחמת התרבות 1976-1965

הרפובליקה העממית הסינית – מדיניות פנים

תקופת הרפובליקה העממית מתחלקת לארבע תקופות:

תקופה ראשונה: הישענות על צד אחד 1958/60 – 1949

השנים הראשונות של הרפובליקה העממית שהוקמה על-יי מאו התאפיינו בהישענות פוליטית, כלכלית וצבאית על ברה"מ, תוך ששתי המדינות דוחקות הצידה את חילוקי הדעות ביניהן. התפיסה של מאו ב- 1949 הייתה שהוא הצליח בחזון המלחמה, בנתיב המיוחד שהוא קידם כלומר, אי ביסוס המהפכה על פרולטריון אלא, על הנתונים המיוחדים של סין, של חברה אגרארית, שצריכה להוות בסיס למהפכה. המטרה הראשונה שהציב לעצמו מאו הייתה מיגור שאריות המשטר הישן, סילוק "הקפיטליזם הביורוקרטי" וניתוק הקשר עם המעצמות האימפריאליות המנצלות. ההישענות על ברה"מ, הייתה מובנת מאליה מנקודת מבט סינית, כי מי שיכול היה לסייע לו במצב הקשה של סין, בשלב זה, הייתה ברה"מ. באוקטובר 1949 הכירה ברה"מ במשטר החדש, ובעקבותיה מדינות הגוש הקומוניסטי, הודו, בורמה ובריטניה. בדצמבר 1949 נוסע מאו לברה"מ ונשאר עד פברואר 1950. מאו חוזר עם חוזה ידידות, עם הבטחה לסיוע כספי, שליחת מומחים בתחומים שונים: כלכליים,צבאיים ופיתוח קשרי תרבות הדדיים. במקביל קבלה סין את דרישותיה של ברה"מ להאריך את זיכיונותיה במנצ'וריה ובנמליה, להכיר בעצמאותה של מונגוליה, הכרה שהשאירה למעשה את מונגוליה תחת השפעה סובייטית. במסגרת הברית הוקמו שלוש חברות סיניות-סובייטיות משותפות: חברה לחיפושי נפט, חברת שתפעיל קו תעופה משותף וחברה לניצול משאבים מינראליים בסינג'יאנג. הגיבוי מצד ברה"מ והנתק מהמדינות האימפריאליסטיות המנצלות שאין להן דריסת רגל וקיום בסין, מחזקים את שלטונו של מאו. המדינה הסוציאליסטית נתפסה כמדינה שאינה מנצלת וההתפכחות מברה"מ מגיעה בשלב מאוחר יותר.

שנות החמישים היו שנות התארגנות והתחזקות מבית. מאו מכנס את הקונגרס העממי הראשון בפקינג, ואושר על ידי הקונגרס כיושב ראש הרפובליקה העממית. הקונגרס אף מקבלת חוקה חדשה לסין. מאו בחר בתחום התעשייה הכבדה כדרך אל הקידמה והפיתוח ולשם כך המשק החקלאי היה צריך להגדיל את תפוקתו.ולשם כך יושמה הרפורמה האגרארית. מאו נשען על פרולטריון, איכרות, בורגנות זעירה ובורגנות בינונית, שאמורים לשתף פעולה ביחד. כך מאו לא מבודד, ולא מנכר יותר מידי גופים נגדו.למרות הקשר עם ברה"מ מאו נוקט בדרך עצמאית, ויוצר משטר קומוניסטי שונה בסין. מאו מדבר על "דמוקרטיה חדשה" ואומר שיש להנהיג בדרך של ברה"מ, בהלאמת הכלכלה והעברתה לידי המדינה, אבל בתחום הקרקעי המעבר הוא הדרגתי מעיבוד על-ידי האיכר הקטן לקואופרטיבים, אח"כ קולקטיבים, אח"כ קומונות גדולות ורק בסוף הלאמה. הוא מדבר על כלכלה פרטית בסקטורים מסוימים. כאשר הוא בורר את האויב של המהפכה, הוא לא כורך באויב הזה את המחנה הגדול של בעלי רכוש, או בעלי קרקע, אלא יוצר קואליציה בין ארבע מעמדות: הפרולטריון התעשייתי, עובדי האדמה = פרולטריון חקלאי, איכרות קטנה ובינונית, בורגנות קטנה ובינונית ומוציא מן הכלל את הקפיטליזם הגדול, הבורגנות הגבוהה, הבורגנות הלאומית ששיתפה פעולה עם צ'אנג קאי שק, שהחזיקה בקרקע, בהון ושיתפה פעולה עם המשטר שקרס ו- 2 מיליון מתוכם עברו לטייוואן. הקואליציה בין ארבע המעמדות, יוצרת תחושה של "אנחנו", ומונעת את הניכור האופייני למהפכות אחרות. בשלב הראשון סין איננה "דיקטטורה של הפרולטריון", אלא מדובר על דמוקרטיה חדשה, או דיקטטורה דמוקרטית, שיוצרת בסיס לארבע מעמדות. אין בחירותבסין והמערכת היא ריכוזית, אבל תפיסת העולם הייחודית של מאו יצרה תמיכה עצומה של הצבור בממשל החדש ובמהפכה.

סין ראתה במלחמת קוריאה איום על קיומה, והמלחמה מסיטה את תשומת הלב מבעיות המהפכה. אחרי המלחמה חוזרים לסדר היום הלאומי הפנימי שהוא התמקדות בזירה המדינית והכלכלית/חברתית.

מדיניות ההישענות על צד אחד נמשכת ואחרי מלחמת קוריאה היא באה לידי ביטוי בטיהורה של סין משרידיו האחרונים של האימפריאליזם המסורתי. כל ארגון שייצג או, סימל את האינטרסים הזרים השנואים כמו: חברות מסחריות, בנקים, קונסוליות, משלחות כנסייתיות, נאלצו להיעלם. רכוש והשקעות במיליארדי דולרים פרי יוזמתם ופעולתם של גופים בריטיים, אמריקניים ויפניים הולאמו. הדבר הוצג כצעד חשבונאי שבא לפצות את העובדים הסיניים של החברה או הארגון על שנות עבודתם ולהבטיח את עתידם. עד 1953 השלימה סין את הרפורמה האגרארית. והחלה בשלב השני שלב הקולקטיביזציה, שמטרתו הרחבת שטחי העיבוד, התייעלות השימוש בכלי העבודה וביצירת שיתוף פעולה וסיוע הדדי בין קבוצות העבודה.

הפעולות שננקטו:

• הלאמת הקרקע וחלוקתה למעבד = רפורמה אגררית.
• מתקדמים בצורה הדרגתית ליצירת קואופרטיבים לעבוד קולקטיבי של הקרקע. הקואופרטיבים שלב שני, שבו מנצלים ביחד את כלי העבודה ויוצרים עבודה משותפת.
• קולקטיביזציה – המערכת בעזרת פעילי המפלגה דוחפות להקמת בריגדות עבודה שמעבדת שטחי קרקע עם כלי עבודה שניתנים להם.
• הקמת קומונות גדולות.

הרפורמה זכתה להצלחה, התוצר הלאומי הגולמי עלה בתשעה אחוזים לשנה. 96% מהאיכרים חיו בקואופרטיבים חקלאיים. הוקמו כ – 800 חוות קואופרטיביות וכן קיים מרחב סוציאליסטי. סין מתחילה בתוכנית חומש שאמורה הייתה להצטמצם בשנת 1956/7. בתחום העירוני - בניגוד לתחום האגרארי שם ההלאמה הייתה יותר מתוחכמת ויותר הדרגתית, שם האריכו מאד את התקופה שבה ניתן היה להמשיך ולנהל את החברות באופן פרטי, כי הקומוניסטים העריכו שאין להם את הידע והכלים להתמודד. וכך אנו ממשיכים לראות קפיטליסטים סינים וזרים, שממשיכים לפעול בשנות ה- 50 "קפיטליסט בשרות הסוציאליזם".