‏99.00 ₪

תוכן עניינים

• 1 תרמית / דבורה בארון
  • 1.1 נושא הסיפור
  • 1.2 נקודת התצפית של המספרת בסיפור
  • 1.3 המאורעות עצמם והשפעתם על הילדה
  • 1.4 מערכת היחסים בין האם לבת לפני האירוע
  • 1.5 הסופה ומשמעותה
    • 1.5.1 המשמעות הסמלית של הסופה
    • 1.5.2 האנלוגיה בין הסופה לבין האירוע הפוגע
    • 1.5.3 הסופה כבעלת השפעה מזככת
    • 1.5.4 התיקון בסיום
  • 1.6 פרטים נוספים בסיפור שיש להם משמעות סמלית
  • 1.7 ציורי הלשון  דימויים, מטפורות  בסיפור

תרמית / דבורה בארון

נושא הסיפור

נושא הסיפור הוא מעילה באמון של אם בבתה והשפעת מעשה התרמית של האם על בתה הצעירה. מעשה התרמית – קנונייה שנעשתה בין האם ובין הספּּר, בניגוד להבטחה שנתנה האם לילדה ביחס לתספורת – נראה אולי עניין פעוט, אך בעיני הילדה הייתה לו חשיבות רבה. היא נפגעה מן התספורת עצמה, שעוררה צחוק בפי הסובבים, ובעיקר – מערעור האמון באם האהובה, שלא נתכוונה כלל למלא את הבטחתה. מעשה התרמית של האם, האדם הקרוב לה ביותר, גרם לילדה למשבר אמון, ערער בה משהו מן האמון בבני אדם בכלל, אותו אמון שנבנה בדרך כלל על מערכת היחסים של ילד עם הוריו, ובעיקר עם אמו.

נקודת התצפית של המספרת בסיפור

נקודת התצפית היא של מספרת גיבורה , הדברים מסופרים בגוף ראשון. הסיפור מספר מאורע מן הילדות, אבל את הדברים מספרת המספרת הבוגרת – ואנו יודעים זאת על פי משפטי הפתיחה והסיום: הפתיחה: "את סופת הזעף, שהתחוללה ביום קיץ אחד בילדותי, זכרו אחר כך רבים." מכאן שהסיפור הוא זיכרון ילדות מן העבר. וכן: "לי אני זכור היום ההוא בייחוד… " – סיפור זיכרונות. והסיום: "והוא ששימש לי אחרי כן מצע לכל מעשי התרמית האחרים שנעשו לי…", כלומר המספרת היא כבר בעלת ניסיון חיים.

המעניין הוא שהעובדה שהסיפור מסופר מפי המספרת כשהיא כבר מבוגרת, במרחק של שנים מן האירוע, כמעט ואינה משפיעה על אופן ראיית הדברים ועל אופן הצגתם. עיקרו ורובו של הסיפור מסופר מנקודת ראות מזדהה עם הילדהשל אז, כמעט ללא פרספקטיבה. זוהי נקודת המבט של הילדה הנפגעת, שרואה את פגיעתה של התספורת, שנכפתה עליה מתוך גניבת דעת, ובעיקר את מעשה התרמית והמעילה באמון של האם - כמכת מוות. מה שקרה אז מוצג בסיפור כהווה דרמטי, כאילו הדברים מתרחשים עתה לנגד עינינו. כל התחושות האמוציונליות  הרגשיות  הסובייקטיביות של הילדה של אז מוצגות לפנינו בסיפור במלוא חריפותן, בלי ריסון מבוגר. כמו כן אין כל התייחסות לנקודת הראות של האם. למשל – לא ידוע לנו מדוע היה חשוב לאם לגזוז את שערה של הבת בצורה קיצונית כל כך.

מה יכלו להיות שיקוליה של האם לא להיענות לבקשת הבת ולספר אותה תספורת קצרה כל כך? - הימים היו ימי קיץ, אולי מפני החום, אולי חשש מפני כינים או פריחה בעור, אולי חשבה, כפי שנהגו לחשוב, שאם מספרים קצר את השער הוא צומח אחר כך באופן בריא יותר וכו'. על כל פנים אין לנו סיבה לחשוב שהאם עשתה זאת מרוע לב – על פי תיאור היחסים ביניהם קודם לכן, וכן מתוך תיאור דאגתה של האם לילדתה בעת הסופה לאחר מכן.

האם לא הסבירה לילדה את מניעיה - ייתכן שהאם חשבה שהילדה קטנה מדי ולא תבין, ייתכן שלא ייחסה חשיבות רבה להבטחה שנתנה לבתה, ולא צפתה את ההשפעה שתהיה לעניין על הילדה. קרוב לוודאי שכוונתה הייתה טובה, והתרמית הייתה, כנראה, פעוטה בעיניה, ומן הסוג שהמטרה מצדיקה אותו. על כל פנים ברור שהאם, כהורים כולם, היא אך בן אדם, והיא עלולה לטעות, וגם אם נקודת המבט של האם איננה מוצגת בסיפור – לא מתוארת פה אם מתעללת. על כל פנים שום דבר מכל האפשרויות האלה אינו מופיע בסיפור. הסיפור כתוב, כאמור, מנקודת מבט אישית-סובייקטיבית של הילדה, ובאופן שהולם ראייה של ילד, שהיא ראייה אגוצנטרית  היא במרכז, וסביבה סובב הכול  וסובייקטיבית, ואם היא נפגעת, והפגיעה היא כה קשה, אין היא עושה כל ניסיון להבין את הצד הפוגע. ונראה שהפגיעה הותירה צלקת קשה כל כך בלב המספרת, עד שגם לאחר שנים לא שינתה את נקודת הראות שלה.

• הערה: דבורה בארון אמרה פעם בשיחה בעל-פה: "המבוגרים סבורים, שאין הילד חש ומבין מאומה, ולפיכך הרי הם מרשים לעצמם לעשות בפניו דברים, אשר היו מתביישים לעשות איש בפני רעהו. ואילו לאמיתו של דבר הילד מיטיב לראות ולהרגיש. וכל הדברים שהוא רואה הריהו סופגם במעמקי נפשו וזוכרם לכל ימי חייו".  "אגב אורחא", עמ' 101 .

שם הסיפור מתקשרא אף הוא לנקודת התצפית. הסיפור נקרא "תרמית"  ולא, למשל, "התספורת"  משום ששם זה מבטא את עוצמת הפגיעה של הילדה מן התרמית, מן המעילה באמון, יותר מאשר מן התספורת עצמה.

בכל זאת אפשר למצוא בסיפור נקודת מבט רטרוספקטיבית  במבט לאחור  של המספרת המבוגרת, שמתייחסת אל המאורעות באופן יותר פייסני. הדבר מופיע בסיום, כשהיא מדברת על פשרה, על מעין תיקון, חלקי, אמנם, שנעשה באמצעות הדאגה שהפגינה האם כלפי בתה והשמחה האמיתית שגילתה כאשר מצאה את הבת לאחר הסופה. אז אומרת המספרת שהתיקון הזה היה מעין טלאי, שסייע לה בעתיד להתמודד עם כל מיני מעשי תרמית שנעשו לה על ידי אחרים ולקבל אותם באופן פחות קיצוני ומכאיב. כלומר בדיעבד  לאחר מעשה  נתפס התיקון הזה, אף על פי שהוא תיקון פגום, "טלאי", כחיסון מחשל. כמו כן ניתן להבין ברמז בלבד, שהיום, בפרספקטיבה של זמן, אותה "תספורת בושה" כבר איננה נראית כ"סוף העולם". ובעצם אפילו אז, כשראתה את הדאגה הגדולה ואת ההרס שגרמה הסופה, החלה לראות את הדברים בפרופורציות שונות במקצת: "ולנוכח כל אלה החוויר כאבי שלי והלך ונחלש מעט מעט."