‏99.00 ₪

מקום ההתרחשות הוא בית זקנים יהודי בלב עיר גרמנית, זינגבורג.
משמעות שם העיר – עיר השירה. השם הזה הוא אירוני, משום שלכאורה הוא הולם את העיר – בגלל ריבוי כנסיותיה ופעמוניה. אבל למעשה זו עיר שאירע בה אסון, שבתיה, לפחות בחלקם, נהרסו  כך ביתו של הנס , בית הכנסת חרב, ובזכות הנס הכלכלי, שהנרייטה מרבה להשתמש בביטוי זה בנימה אירונית-סרקסטית, הכול בה נבנה ופורח, אלא שהיא מוחזקת במידה רבה על ידי נאצים לשעבר. הנרייטה מבקשת מהנס שלא ילון במלון של גרמנים, כי בכל מיני מלונות הבעלים או המנהלים היו אנשי אס.אס, אנשי גסטאפו, באחדים מהם הייתה מפקדה, היה מרתף שבו נכלאו יהודים עד למשלוח.  עמ' 14 . טרזה אומרת על זינגבורג שהיא עיר יפה, אבל אנשיה רעים. כולם עשו מעשים נוראיים, כולם היו אנשי סדום.
בית האבות מפואר ומשוכלל, הכול בו מבריק ונוצץ וחדיש ומודרני, חלונותיו גדולים וזוהרים מבחוץ, הדלתות נפתחות באופן אוטומטי, הגן מטופח ופורח. את המוסד הזה מחזיקה הממשלה הגרמנית: "גן מתוך רגש אשמה", אומרת הנרייטה  עמ' 13 . אבל אחר כך היא אומרת להנס שממכירת המגרש שבית הכנסת עמד עליו מחזיקים את בית האבות. 
עולמו של בית האבות מתאפיין באורח חיים מאורגן ומסודר, בסדר יום קפדני וקבוע, המתנהל באווירה נינוחה ושלווה, כביכול, תוך הקפדה על גינוני נימוס חיצוניים. מקום מרכזי בעולם זה תופס האוכל, המוגש בשעות קבועות ובטקסיות קבועה שאין לסור ממנה. כלפי חוץ שולטים אפוא במקום השלווה והסדר הטוב, כיאה לסדר ולארגון הגרמניים. אבל מתחת לפני השטח רוחשת סערה מתמדת, שמקורה בזיכרונות האימה של העבר. הסדר הוא סדר אובססיבי – המאפשר איזה שהוא קיום אוטומטי, המקנה תחושת אשליה של קביעות וביטחון. כל שינוי מעורר חרדה, כי הוא מערער את שיווי המשקל העדין הקיים במקום. אם המנה אינה מוגשת בדיוק בזמן – הדבר גורם לאי שקט, לכעס, למרירות, לנפנוף במזלג.