‏270.00 ₪

השיר נכתב בערב יום כיפור והוא נושא אופי של וידוי. "וידוי הגדול" זהו הכינוי לתפילות וידוי ארוכות הנאמרות ביום כיפור – תפילות "על חטא" ו"אשמנו", הבנויות כרשימת חטאים ארוכה ומפורטת בסדר אלפביתי, כאשר כל אות מא' עד ת' באה בראש חטא מסוים.

קטע מ"וידוי הגדול"

על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון,
ועל חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב.
על חטא שחטאנו לפניך בבלי דעת,
ועל חטא שחטאנו לפניך בביטוי שפתיים.
על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות,
ועל חטא שחטאנו לפניך בגלוי ובסתר.
על חטא שחטאנו לפניך בדעת ובמרמה,
ועל חטא שחטאנו לפניך בדיבור פה.
על חטא שחטאנו לפניך בהונאת רע,
ועל חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב.
על חטא שחטאנו לפניך בוועידת זנות,
ועל חטא שחטאנןו לפניך בווידוי פה.
על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים,
ועל חטא שחטאנו לפניך בזדון ובשגגה.
על חטא שחטאנו לפניך בחוזק יד,
ועל חטא שחטאנו לפניך בחילול השם.---

השימוש שעושה אמנון שמוש בשם "וידוי הגדול" הוא שימוש רב פני: מצד אחד הוא מפנה אותנו לוידוי של יום הכיפורים, ובאמת בשיר יש הכאה על חטא ווודוי היוצא מן הלב. אבל אין זה וידוי כחלק מן התפילה, אלא וידוי של אדם חילוני, שמכיר את המקורות, כי התרבות והחינוך שקיבל בבית היו מסורתיים, ולא מתוך בורות אלא מתוך הכרה בחר בעולם חילוני. יש פה גם משחק מילים, כי אפשר לראות פה וידוי של אדם "גדול", מבוגר, וגם וידוי על חטא גדול, חטא שחטא הן לאמו והן לעצמו. 
הדובר הוא אפוא אדם מבוגר, העושה את חשבון הנפש שלו ומתוודה על חטאו.
החטא כפול: חטא אישי – זלזול באמו ובסיפוריה, חוסר הקשבה, התנהגות מתנשאת של בן כלפי אמו, וחטא במישור התרבותי – אדישותו והתנכרותו למורשת העבר של משפחתו, של מוצאו העדתי. שני החטאים האלה מתלכדים בעניין אחד – סירובו של הבן להקשיב לסיפוריה של אמו , ותוצאותיהם – החמצה גדולה, שהנפגע העיקרי ממנה הוא עצמו, שלא השכיל לנצל את ההזדמנות שניתנה לו להבין טוב יותר את עולמו. האם ייצגה בעיניו עולם רחוק, זר, שהוא התנתק ממנו בתהליך של עיצובו כאדם ישראלי חדש. כאדם צעיר, הרואה את עצמו משתייך לתרבות חדשה, עסוק בבניית חברה חדשה – מערבית, מודרנית, שיתופית, שוויונית – הקיבוץ, הוא אוטם את אוזניו מלשמוע את סיפוריה של האם בעודה בחיים, אבל לאחר מותה, בהתבגרותו, הוא מגלה עד כמה הוא כמה אל סיפוריה, עד כמה הוא קשור אל התרבות שעליה התחנך בילדותו, ועד כמה היו סיפוריה של האם חלק ממהותו.
מותה של האם והתהליך הנפשי שעבר – מעוררים בו את הצורך להמשיך ולספר על העולם שאבד – "עולמה / של אימא / תרבות-חיים / שהלכה / לעולמה" – ולמלא בכך את תפקידה שלה. הוא גם היה רוצה שאימא תשמש לו כאוזן קשבת ותשמע את סיפורו, את יצירותיו, המבוססות על סיפוריה, שאף כי לא האזין להם ממש – בכל זאת חלחלו לתוכו ונקלטו, ולו בחלקם. הוא גם מיצר על כך שלא שמע מספיק – אבל זה כבר דבר שאין לו תקנה. הוא איחר את המועד, ואימא כבר איננה, ואתה הלכו לעולמם גם סיפוריה. בווידוי הוא חושף אפוא את חרטתו, את רגש האשם שלו על אטימותו, הוא חושף את המרחק שפער בינו לבין אמו, והוא מביע חרטה על כך שלא השכיל להבין עד כמה בעצם היו קשורים זה בזה, ועד כמה במו ידיו גדע את שורשיו, והחמיץ את ההזדמנות להכיר ולהבין טוב יותר את עולמה של אמו, שהוא השורש להבנת עולמו שלו. 
חלקו הראשון של השיר מעמיד את דמויות האם והבן כמנוגדות זו לזו. חלקו השני – מבליט את הדמיון. 
האם מוצגת קודם כל כמספרת. מעין מספרת עממית, שעיקר כוחה בדרך דיבורה.
השורש ס-פ-ר חוזר פעמים אחדות ביחס אליה. גם הפרטים המתארים משהו מחיצוניותה מוארים, למעשה, רק באמצעות דרך סיפורה. היא חיה את סיפוריה בכל ישותה. ישנה הבלטה של הצלילים בתיאורה – קולה מתנגן כעוד, ידיה דוברות יחד עם צמידיה המצטלצלים. צלילים מתנגנים אלה עומדים כניגוד לאטימותו של הדובר אליהם. 
הדובר מדגיש את היסוד המזרחי-האקזוטי באם, בדרך דיבורה, בנושאי סיפוריה, במראה החיצוני. "קולה מתנגן כעוד" – הדימוי הזה מכוון את הקורא לצלילי המזרח. גם הדיבור באמצעות תנועות הידיים וענידת צמידי הזהב מבליטים את המראה המזרחי. נושאי סיפוריה – על בן צרויה ועל סגולות הקמע -אופייניים לחברה שמרנית, שרווחות בה אמונות בכוחות לא רציונאליים. היא מתבלת את דבריה באמרות כנף, פולקלור ומסורת עתיקים , "שאין לזמן שליטה בן", ויש להם טעם של אמת ושל אמונה. האם מאופיינת על ידי דיבור ולא על ידי עשייה.