‏290.00 ₪

תוכן עניינים

מבוא

שמות האגם

היסטוריה

חי וצומח

ג'מוסים (תאו)

רבייה

ג'מוסים (תאו) והאדם

דייג

פרויקט ייבוש החולה

תרבות

שמורת החולה וסיפור הביצה

סיכום

ביבליוגרפיה

אגם החולה (בערבית: بحيرة الحولة) היה אגם מים מתוקים בדרום עמק החולה, שהיווה חלק ממערכת נהר הירדן ויובש בשנות ה-50 של המאה ה-20. האגם השתרע על שטח של כ-14 קמ"ר, ומצפון לו השתרעו ביצות בשטח של כ-30 קמ"ר, ושטחים נוספים שהוצפו בעונת החורף והרחיבו את שטחי הביצות.

שמורת טבע החולה היא פנינת טבע יחידה במינה, שבעברה שזור סיפר מרתק על המפעל הציוני, ייבוש הביצות בארץ ישראל בשנות ה- 50, וכישלונו של האדם לעמוד מול הטבע. שם כיום משמשת השמורה, הודות לאנשי רשות הטבע והגנים, בית גידול ותחנת מעבר ללמעלה מ- 200 מיני ציפורים, ואתר אטרקטיבי לחונני טבע ונוף.
שמורת החולה, המשתרעת על שטח של 3,200 דונם מייצגת עולם שכמעט נעלם מנופי ארצנו. בתוך שטח מצומצם יחסית מצויים בתי גידול רבים לבעלי חיים שונים, בתוכם יונקים, דגים, דו-חיים ושפע של ציפורים. לחלק מבעלי החיים משמשת השמורה בית קבוע ולאחרים נקודת עצירה בדרך הארוכה מאירופה ואסיה אל אפריקה ובחזרה. [1]
השמורה היא חלק מעמק החולה. אורכו של העמק כ- 25 ק"מ ורוחבו נע בין 6 ל- 8 ק"מ. העמק תחום ממזרח - על ידי רמת הגולן, ממערב נמצא רכס הרי נפתלי, מצפון -ההרמון ומדרום - גוש כורזים, אשר נוצר על ידי בזלת, שגלשה מרמת הגולן וניתקה את העמק מן הכנרת. גבולות אלו הפכו את העמק למעין "אמבטיה גדולה" המנקזת לתוכה מקורות מים רבים ומפלס המים בה השתנה משנה לשנה.

ג'מוסים (תאו): תְּאוֹ (או בּוּפָלוֹ; שם מדעי: Bubalus) הוא סוג בתת-משפחת הפרים. התאו הוא בעל חיים גדול וחזק, בעל פרווה דקה שחורה-חומה וקרניים חזקות. באנגלית נקרא התאו באפלו ובערבית ג'מוס - ושני השמות הללו משמשים לעיתים גם ככינוי נוסף עבור התאו בשפה העברית. שמו של התאו המקובל היום, מקורו בזיהויו המוטעה עם בעל החיים המכונה "תאו" במקרא, שהוא ככל הנראה שור הבר. יש המזהים את בעל-חיים המכונה בלשון חז"ל "כּוֹי" כתאו. זיהוי נוסף שנפוץ בימי הביניים, היה עם הראם המקראי. זיהוי זה נשלל על ידי בעלי התוספות. לדעת רב סעדיה גאון, בעל חיים זה הוא המכונה במקרא מריא. [1]

התאו שנפוץ היה בארץ ישראל שייך למין תאו מים (Bubalus bubalis).

התאו הוא בהמה מעלת גרה וצמחונית. מזונו כולל צמחים, קש וכולי. ישנם תאואים אשר חיים בקרבת מים, כגון, ביצות, אגמים ונהרות, וניזונים מצמחי הגדות. הם רובצים ברוב שעות היום במים, ובכך מתרעננים ומונעים עקיצות חרקים. התאואים חיים בלהקות גדולות, ובכך מקטינים את הסכנות הצפויות להם. הלהקה מסוגלת להתגונן כנגד טורפים על ידי דריסה או ניגוח. בלהקה מעורבים גם זכרים וגם נקבות. כאשר התאו מזדקן הוא עובר לגור לבדו בטריטוריה משלו, שם אין לו אויבים וסכנות, מלבד אריות, שאותם הוא יכול לנגוח למוות. [2]

התאו הוא בעל חיים גדול וכבד, משקלו עולה על 500 ק"ג ויכול להגיע ללמעלה מטון. אורכו נע בין 2.5 ל-3 מטרים ואורך קרני הזכר יכול להגיע ל-2 מטרים.

תאו הפיליפינים, הנקרא גם "תאו מינדורו" משום שהוא חי אך ורק באי מינדורו, הוא החיה הגדולה בפיליפינים. הוא נמצא בסכנת הכחדה ומונה פחות ממאה פרטיםדרוש מק.

בסוג תאו קיים תת-הסוג "אנואה" ובו שני מינים: "אנואה השפלה" (Bubalus depressicornis) ו"אנואה ההרים" (Bubalus quarlesi).

(בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמים באנגלית ובעברית)

ביבליוגרפיה לדוגמא:

[1] זהר עמר וירון סרי, ‏מתי הגיעו הג'אמוסים לנופי המים של ארץ-ישראל?, קתדרה 117, עמ' 70-63

[2] בר-זוהר מ', קיצור תולדות ישראל, הוצאת ספרי חמד (2018)