‏99.00 ₪

כף יד רשעה / דליה רביקוביץ'

א

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי.
כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

ב

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי.
הוּא אָמַר שֶהִיא כַּף יָד רְשָעָה.
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

ג

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.
הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת
וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

ד

קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה
אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי
אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

לכאורה, במבנה של השיר נראה כשיר טרום-מודרני.
שיר מאורגן היטב מבחינת הבתים והשורות, אך רק לכאורה.
מה שעושה אותו לשיר מודרני הם בעיקר: נושא השיר, הלשון המטאפורית, תיאור החוויה והאווירה שתיאורים אלו יוצרים בשיר.
כמקובל במאפייני השירה המודרנית, נושא השיר לקוח מעולמו החוויתי האישי של המשורר, ואם נוסיף לכך את ביטול החריזה, החזרות בשיר, היוצרים מקצב ומצלול במקום החריזה, ונעקוב אחר המבנה הסגור של ארבעת הבתים (שורה ראשונה ואחרונה בשינויי ניסוח, חוזרות על עצמן – "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן" ו – "מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.") נקבל שיר מודרני לכל דבר.

נושא השיר: תיאור טראומטי של אירוע מתקופת הילדות של הדוברת.
האב הכה בכף ידה של הילדה הקטנה לעיני אנשים.
האירוע נעשה, כנראה בחדר אפוף עשן.
מעורר את האוסוציאציה של חדר מלא אנשים מבוגרים המעשנים סיגריות וקרני האור החודרים מבעד לתריסים או חריצי חלון, יוצרים תמונה ציורית של קווים אלכסוניים של קרני-אור ספוגי עשן.
"קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן" ובאמצע ילדה קטנה שבתעלוליה ככל הנראה, הרגיזה את האב וזה הכה אותה על כף ידה.
העומדים מסביב "צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה" לאב המכה ולעומדים מסביב האירוע הוא טריוויאלי וחסר חשיבות, אך לדוברת הדבר נחרט כזיכרון כואב ומשפיל.
עובדה, שכאשר היא צמחה וגדלה והחלה לכתוב שירים, החוויה הטראומאטית עלתה והניבה ביטוי שירי אישי כואב.

• מבנה השיר בנוי מחזרות רבות- השורה הראשונה ("קווים של עשן ניטו במלוכסן") בכל בית חוזרת על עצמה לכל אורך השיר, והשורה האחרונה ("מה שסיפרתי אמת ויציב" ; "וכל מעשיה שריר וקיים"- לשון של שבועה) חוזרת על עצמה בכל 2 בתים.

חזרות אלו מעידות על מצב של קיבעון (אובססיביות), שנובע מפחד.
למרות שהמשוררת מתבגרת (היד שגדלה במהלך השיר מייצגת אותה), ההלם לא נעלם ואפילו הולך ומתעצם עם הזמן.

בית א'

כמו בשאר הבתים, השורה הראשונה והאחרונה סוגרות את הבית.
מעין קיבעון של הדוברת שנבע מהאירוע הטראומטי.
תיאור של חדר מלא עשן, כשהאב מכה על כף ידה של הדוברת ולכולם עומדים מסביב וצוחקים, וודאי שלא מרוע –לב, אלא שבמבט של ילדה, כאשר היא מקבלת מכת-ענישה מצד האב והאחרים צוחקים, זה מעליב, זה משפיל.
והחזרה הזאת של השורה האחרונה: "מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב." ניתן לפרש בכמה מובנים, למשל ההסבר הפשוט: שהאירוע אכן קרה, האב הכה והשפיל.
הסבר אחר - הזיכרון שהשפיע על חייה בהמשך, אכן נבע מאותו אירוע, וגם כעת בהתבגרותה, הזכרון אינו מרפה.
הוא חי תוסס ומשפיע על חייה עד עצם היום הזה.
האב בבית זה הוא "אבא שלי", ביטוי של התייחסות של ילדה קטנה לאביה.
בת הנותנת אימון, אהבה בלתי מסוייגת לאביה.
וכן גם תלות והערצה, והנה הוא במחי מכה על כף היד, שבר את האימון, ביטל ומוסס את האהבה וניטרל את הערצה של הבת לאביה.
כי בהמשך האב כבר אינו "אבא שלי" אלא רק "אבא".