‏190.00 ₪

 תוכן עניינים

מבוא

על המשורר ביאליק

התפתחות ה"אני" בשירתו המוקדמת של ח"נ ביאליק

הרובד הפסיכולוגי ב"מגילת האש"

זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

השיר:

זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

בית ראשון:

בית שני:

בית שלישי:

בית א:

בית ב:

בית ג:

בית ראשון:

בית שני:

בית שלישי:

בית א:

בית ב:

בית ג:

ביבליוגרפיה

בכוונתי לעסוק בעבודה זו, בהתפתחות שירתו של ח"נ ביאליק ולהתמקד בכמה יצירות. שירתו המוקדמת אופיינה בהזדהות רבה עם גורל העם היהודי בשל הגלות ותקווה ציונית לתקומה בא"י. הדובר בשירתו המוקדמת נטה להיות דובר אל-אישי המייצג את הקולקטיב ונטול טון לירי אישי. אך הטון הלירי של ביאליק, התייצב בהדרגה וגרם לו להתרחק מעט מן השירה הלאומית, שהביאה לפרסומו הרב בתחילת דרכו. [1]

דן מירון, בספרו על שירתו המוקדמת של ביאליק "הפרידה מן האני העני", מתאר את שירתו המוקדמת של ביאליק ואת תהליך התפתחותה, במסגרת המטרות שהציב לעצמו מבחינה אידיאולוגית ובמאבקו להכרה ציבורית. טענתו העיקרית של מירון בספרו היא, כי ביאליק הצליח לעבור מהלך התפתחותי משמעותי ביותר בשירתו בשנים אלו, שגרם לשירתו להיות בשלה יותר ולקולו להיות יציב ועצמאי יותר. אך עם זאת מירון לאורך ספרו שב וטוען כי "האני" של ביאליק עבר בשנים הראשונות תהליך גיבוש שלם, שבסופו טוען מירון, כי המשורר הגיע להוויה פנימית מסוכסכת פחות ובעלת כוח ועוצמה בלתי מעורערת ושאיננה נזקקת לחיזוקים חיצוניים.

דן מירון, בספרו "הפרידה מן האני העני", מתאר את התפתחות שירתו המוקדמת של ח"נ ביאליק בין השנים 1891-1901. לטענתו בשירתו של ביאליק בתקופה זו, ניכרים חוסר שביעות רצון בדבר הגיבוש של ה"אני" הפיוטי שלו, וחיבוטים רבים, באשר לכיוון שירתו מבחינה נושאית וסגנונית. אחת ההבחנות המרכזיות של מירון בדבר תקופה זו היא בדבר ה"אני" בשירתו של ביאליק. שהוא מגדירו כ"אני התלת-פני", שילוב בין האני הלאומי-האלגורי וזה האישי תחת דובר אחד.

זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

השיר:

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.

זריתי לרוח אנחתי / חיים נחמן ביאליק

השיר:

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.
אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.
וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –

"מגילת האש":

"שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵשׁ, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים, 

לֹא-קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;

וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,

בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,

וּבָהּ יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת-הִרְהוּרָיו,

וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלֹם בָּהּ הֲגִיג לְבָבו

וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא הָגוּי;

הֲלֹא הִיא לְשׁוֹן הַמַּרְאוֹת, שֶׁמִּתְגַּלָּה

בְּפַס רְקִיעַ תְּכֵלֶת וּבְמֶרְחָבָיו,

בְּזֹךְ עֲבִיבֵי כֶסֶף וּבִשְׁחוֹר גָּלְמֵיהֶם,

בְּרֶטֶט קָמַת פָּז וּבְגֵאוּת אֶרֶז אַדִּיר,

בְּרִפְרוּף כָּנָף צְחוֹרָה שֶׁל הַיּוֹנָה

וּבְמֻטּוֹת כַּנְפֵי נֶשֶׁר,

בִּיפִי גֵּו אִישׁ וּבְזֹהַר מַבַּט עָיִן,

בְּזַעַף יָם, בִּמְשׁוּבַת גַּלָּיו וּבִשְׂחוֹקָם,

בְּשִׁפְעַת לֵיל, בִּדְמִי כוֹכָבִים נוֹפְלִים

וּבְרַעַשׁ אוּרִים, נַהֲמַת יָם שַׁלְהָבוֹת

שֶׁל-זְרִיחוֹת שֶׁמֶשׁ וּשְׁקִיעוֹתָיו –

בְּלָשׁוֹן זוֹ, לְשׁוֹן הַלְּשׁוֹנוֹת, גַּם הַבְּרֵכָה

לִי חָדָה אֶת-חִידָתָהּ הָעוֹלָמִית"[1]. 

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)

כהן נ'. משפטים ומילים, הוצאת משכל  (2023)

עוזי רמון, 'סמל החרבה בשירת ביאליק', בתוך: עוז נפש נפלא, כתבים ורעיונות, עוזי רמון. הוצאה עצמית, ניסן תשפ"א, 2021.

נתן גורן, פרקי ביאליק: מסות ורשימות, מהדורה שנייה ומחודשת עם מבוא מאת זיוה שמיר, הוצ' ספרא

זיוה שמיר, ביאליק: המשורר, הגבירה והשפחה, הוצאת ספרא