‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באות לידי ביטוי הבגרויות כמבחני גמר של בית הספר התיכון בישראל בהשוואה לעולם?

תוכן עניינים

מבוא.. 

ההטיה. 

התוכנית.

לימוד לשם בחינה. 

בורות מודרנית.. 

ידע דידקטי 

ידע בקופסא.. 

ידע והבנה. 

אשליית הידע. 

מגפת הידע האכזב. 

השחתת החשיבה. 

שנאת חינם.. 

תנאי החכמה. 

מצב סוציו אקונומי ובחינת הגרות.. 

תנאים שווים.. 

מצע חברתי משותף. 

מבחני מידה ומבחני שער. 

הם לא ילמדו 

פוליטיקה וכסף. 

על המידות.

מבחני הבגרות כתחליף הוויה

אלטרנטיבה?

תעודת הבגרות מבט השוואתי 

התפתחותן של בחינות הבגרות בישראל

חוקת הזכאות החדשה מושתתת על שלושה עקרונות מנחים

במסגרת לימודי החובה אפשר למצוא ארבעה מיונים של מקצועות

בחינות הבגרות לישראל – המטוטלת האינסופית

יחסי הגומלין עם מערכת ההשכלה הגבוהה

מבנה הבחינה והמיומנויות הנדרשות בה

טוהר הבחינות

מעמד המורה בחטיבה העליונה

אחוז הזכאות והשפעתה של תעודת הבגרות על החברה הישראלית

שיטת המחקר

מסמכי המדיניות

סיכום

ביבליוגרפיה

בחינות הבגרות מהוות לאורך שנים את אבן הבוחן של מערכת החינוך ומשמשות מדד עיקרי להערכת התלמידים, בתי-הספר ומערכת החינוך כולה. בהיותן כלי מרכזי לבחינת הישגים ולמיון, הן נעשות גורם רב-השפעה בחייהם של בוגרי מערכת החינוך.

בחינות הבגרות מושפעות ומשפיעות על תחומים רבים - התחום הפדגוגי, התחום הפוליטי והתחום החברתי – כלכלי. מסיבה זו, גורמים בעלי אינטרסים שונים מעורבים בנושא הבגרויות ומנסים להשפיע ככל יכולתם על עיצובן ומתכונתן (ענבר). בין גורמים ניתן למצוא את: האקדמיה, המורים, ההורים, המגזר העסקי, פוליטיקאים ועוד. הוועדות הציבוריות, המוקמות מדי תקופה לבחינת מעמדן של בחינות הבגרות מעידות על מרכזיותן של הבחינות, אך גם על חוסר הנחת המלווה את קיומן (דקל).

מאז שמוסדו בחינות הבגרות בישראל עברו עליהן שינויים רבים. ניתן להצביע על מטוטלת חינוכית, שלפיה יש תהליך מחזורי שבו בכל מספר שנים מועט מתחלפת מדיניות משרד החינוך וישנו ניסיון לשינויים מרחיקי לכת, שלרוב אינם מצליחים להבשיל לידי שינוי משמעותי ונתקלים בהתנגדויות רבות, מכיוונים שונים, פעמים רבות מהמורים עצמם (גלוברמן).

בשנים האחרונות זוכה תעודת הבגרות לביקורת הולכת וגוברת הנוגעת מצד אחד לאופי מבחני הבגרות לקבלת התעודה, לאיכות התעודה ולמידת נגישותה לאוכלוסיות שונות. הביקורות המרכזיות נגד אופי בחינות הבגרות טוענות כי הן מדכאות את היכולת האינטלקטואלית של התלמידים וממקדות אותם בבחינות עצמן ולא בתכנים הנלמדים, וכי עצם קיומן מעלה את רמת המתח, החרדה והלחץ במערכת כולה. ביקורת נוספות בהקשר זה נעוצה באתגרים ובדילמות שהעידן הפוסט-מודרני מציב בפני מערכת החינוך בהערכת הישגי התלמידים וביחסים, המורכבים ממילא, של צוותי החינוך והתלמידים. ביקורות הנוגעות לאיכות התעודה מצביעות על עלייה איטית של אחוזי הזכאות לתעודת בגרות, אך במקביל עלייה של אחוז התלמידים שתעודות הבגרות שלהם אינן עומדות בדרישות הסף של המוסדות להשכלה גבוהה (מרקוביץ'). ביקורת הקשורות לנגישות התעודה לאוכלוסיות שונות עומדות על המתאם הגבוה המתקיים בין שיעור הזכאים לתעודה ובין המוצא האתני של התלמידים (שי, דהן ואחרים).

במסגרת המחקר המוצע אסקור את תהליך התפתחותן של בחינות הבגרות ישראל, על ידי ניתוח מסמכי מדיניות חינוך בנושא בחינות הבגרות בשני העשורים האחרונים. ניתוח המסמכים יתמקד במציאת מוקדים ורעיונות מרכזיים במסמכים אלו ואיתור קטגוריות מרכזיות להשוואה בניהם. חשיבות המחקר היא ביכולת להצביע על עקרונות משותפים למסמכי המדיניות ובחינת מערכת החינוך בישראל, בעבר ובהווה, לאורן. 

פגשתי מעט מאוד אנשים שרצו או יכלו להצדיק את קיומם של בחינות הבגרות. על פי רוב אנשים מרימים כתפיים בחוסר אונים: "זה מטופש, אבל צריך..."

אך מי קבע שצריך ולאיזה צורך?

אני לא שואל את השאלה של היחיד הנאבק למצוא את דרכו בחיים וניגש לבחינות הבגרות מכיוון שכולם ניגשים והוא מפחד להימנות עם הנכשלים מחוסרי התעודה. אני שואל את שאלתו של ציבור שמתמיד בעשייה זו בעקשנות כפייתית מבלי שידע לתת לעצמו דין וחשבון בהיר. ואכן, מי שיחפש ימצא מעט מאוד שיח מודע שעוסק בשאלות עקרוניות אלה. דומה שבחינות בגרות זה לא דבר שמועמד לבחינה ביקורתית, זה דבר שעושים ושותקים.

אם זה היה סתם נוהג נפסד שבאופנה, ניחא, אך כפי שהדברים עומדים היום מבחני הבגרות גורמים ליותר מאשר נזק חולף. אני לא מדבר רק על יחידים כאלה או אחרים שיצאו מובסים מן המפגש עם מבחני הבגרות, אני מדבר גם על משהו הרבה יותר עקרוני וכללי הנוגע בעצם המהות של תרבותנו.

לפני שאני נכנס בעובי הקורה חשוב לציין את הקושי העומד בפני דיון מושכל ופתוח בנושא זה. יש אוסף של גורמים המבקשים להטות מדיון ישיר ולעטוף את העניין כולו בקשר של שתיקה. הקרקע לא נוחה לדיון כנה וכדאי שנכיר את הסיבות.

ראשית בחינת הבגרות היא תעשייה ענפה ובעלי עניין רבים מתפרנסים ממנה:

כותבי תוכניות הלימודים.

מחברי הספרים.

מורי עזר למיניהם.

ובדור האחרון בתי הספר לבגרות.

אני לא יודע בכמה כסף מדובר אבל להערכתי זו תעשייה שמגלגלת מאות מיליוני שקלים מדי שנה. כל מי שיעלה ברצינות את האפשרות לבטל את בחינות הבגרות ייתקל בהתנגדות חריפה מצד ההגמוניה התעשייתית.

שנית, ישנם המורים אשר בדורות האחרונים הלכו ואיבדו את ערכם הפנימי והיום מצליחים "להעביר שיעורים" בעיקר תחת האיום של בחינות הבגרות. עניין זה מחלחל גם אל כיתות היסוד והופך אט אט להצדקה העיקרית שנותרה בידי המורים למעמדם כמורים. בקלות אפשר להבין איך דיון אמיתי בבחינות הבגרות נשמע כמאיים על תשתית קיומם.

שלישית ישנם אנחנו, הציבור הרחב, אשר מסיבות שונות נותנים ידנו למעשה:

בחלקו מכיוון שמי שנבחן ו"עשה תעודת בגרות" כבר שייך למועדון, ומי שלא, יטה לשייך זאת לחולשותיו האישיות ולא לבעיה מערכתית ובמילא ימצא מעט עוז להעלות ביקורת. תעודת הבגרות לא נתפסת רק כעניין טכני, הילת המשמעות שסביבה קושרת אותה לעצם הגדרת הנורמאליות.

 בחלק אחר נראה כאילו תעודת הבגרות נתמכת ומקודמת על ידי בעלי סמכות חכמים ונבונים שכנגדם אנו עומדים מעט חסרי אונים. אם הם רואים זאת כך, מי אנחנו שנשאל שאלות?

ואם לא בעלי השררה, ישנה הסמכות החזקה מכולם – הרוב. כולם עושים בגרות, ודבר זה היה נהוג מאז ומתמיד, איזו שאלה יש כאן בכלל? 

ולבסוף, כל כך סבלנו אז למה שלא יסבלו ילדנו? זה נשמע קצת כמו בדיחה ובכל זאת לא פעם תשמעו בדיוק סוג זה של טיעון, אם כי לא תמיד באופן ישיר, נאמר על ידי הורים לבני העשרה המרדניים שלהם.

רביעית ישנו המנגנון עצמו שמספק תנאים נפלאים לשימור עצמי בלא כל קשר לתוכנו:

הוא מכיל איום גדול לאלה שלא ישתלבו בצד הבטחה גדולה למי שכן. שניהם, גם האיום וגם ההבטחה הם דברים שלא ניתנים לאימות מעשי מבחינת רוב בני הנוער. הם "רק יודעים" שמי שלא עושה בגרות יעמדו בפניו מכשולים כאשר יהיה גדול, אבל אלה לא מכשולים שהם יכולים לפגוש עכשיו ולהתמודד אתם באופן יוצר. מה שמשריין את מעמדם של האיום והתקוות ומבטיח את המשך קיומם.

הוא נוגע רק לשכבת מיעוט אוכלוסייה אשר חבריה כל הזמן משתנים ולפיכך לא מרגישים מחויבות להתאגד להגן על עצמם על ידי שינויים רדיקלים. אדרבא המנגנון יוצר פירוד ומזמין את המשתתפים להתחרות זה בזה תוך בידוד המתבקש מדאגה שאופקיה בעתיד אישי הנמצא רחוק מן האוכלוסייה הנוכחית.

בהמשך למה שנאמר למעלה: תעודת הבגרות נתפסת לפעמים כסוג של "תעודת נורמאליות". אדם מן היישוב לא ימהר לפקפק בהצדקותיה מחשש שהדבר יסגיר בדיוק את זה – שהוא לא נורמאלי. 

ולבסוף המנגנון מציע דרך מוצא שנשמעת סבירה וקלה יחסית למכשולים האמיתיים או המדומיינים. זה לא שהוא לוחץ את האדם לקיר ולא מותיר לו ברירה אלא להילחם כדי לשנות דברים. "אין זה גורל – אתה יכול פשוט לעשות בגרות ובזה להיפטר מן המעמסה". ואכן זה יחסם של רבים – "להיפטר" על ידי שיתוף פעולה ובוודאי לא להכביד את המשקל על ידי שאילת שאלות מיותרות.    

חמישית אין די אנשים שירצו להיכנס לשיחה רצינית בנושא: כאמור, בחינות הבגרות נוגעות לשכבת אוכלוסייה קטנה ומשתנה הנתונה כבמלחציים בין תקופת הילדות לתקופת הבגרות הדורשנית (צבא פרנסה וכן הלאה). ואם לא די בכך מבחני הבגרות עצמם גוזלים זמן ומבטיחים שלא יהיה פנאי להתארגן למחאה הולמת, ואם כבר יש זמן אז חיי האהבה על כל התרגשויותיהם בוודאי קודמים.

כך שבעלי העניין אינם ממש פנויים לדיון מעמיק בנושא ואילו מי שכבר עבר את התקופה הזו מרחיק את כל זה מלבו כחוויה לא נעימה שראויה להישכח.

מכל הסיבות הללו הדיון בסוגיית מבחני הבגרות ותעודת הבגרות נוטה להתעטף בערפל רגשי המקשה בחינה ישרה. ציינתי אותן על דרך ההקדמה כדי למתן את ההטיות הנובעות מרקע זה וכדי לאפשר לנו במידת האפשר להגיע לדיון פתוח אמיתי.

אני פונה כעת לבאר את עומק הנזק שיש בבחינות הבגרות ולענות לאותן הנמקות שהיו מן הסתם עולות מצד התומכים לו היה העניין פתוח לדיון ציבורי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

שי, ש. דהן, מ. נעמיקה צ. "האם הצטמצמו הפערים בחינוך? על הגורמים הקובעים זכאות לתעודת בגרות בישראל", מכון ון ליר, ירושלים.

שמידע, מ. בין שוויון למצוינות, ירושלים

שקדי, א. מילים המנסות לגעת, מחקר איכותני- תיאוריה ויישום, אוניברסיטת תל אביב

Eckstein, M. A.  Great expectations: an international comparison of end of secondary school examination. In Doing (Ed.) Comparative education: three decades of collaboration. New York: Teachers College, Columbia University