‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי מדיניות הביטחון של מדינת ישראל בשנות ה-50 מערכי שיעור?

 שיעורים – מדיניות הביטחון של מדינת ישראל בשנות ה-50

• בעיית הביטחון הבסיסי – הבהרת המושג. (ההתמודדות עם האיום הנמשך מצד מדינות ערב, החשש מ'סיבוב שני' ואופן ההיערכות לקראתו).
• בעיות הביטחון השוטף – הבהרת המושג. (ההסתננות ופעולות התגמול; בעיית המים).

* * *

עמדה במרכז מדיניות הביטחון של ישראל השאיפה לשמר את הסטאטוס קוו שנוצר בעקבות הסכמי שביתת הנשק. מדובר היה בגבולות טובים יותר מאלה שנקבעו בהחלטת החלוקה של האו"ם (נובמבר), ובמאזן דמוגראפי נוח יותר לישראל (לאור בריחתם וגירושם של כ-700,000 ערבים). כתוצאה מכך נקטה ישראל מדינות תקיפה בכל מקרה של ניסיון פגיעה בהסכמי שביתת הנשק, משמע כל מה שסיכן את יחסי הכוחות הדמוגראפיים החדשים או את ריבונות ישראל על גבולות שביתת הנשק. ישראל פעלה מדינית וצבאית, כולל הטלת משטר צבאי על ערביי ישראל. בה בעת הגיבה ישראל באופן מינורי בלבד להפרות הסכמי שביתת הנשק שלא היוו איום ממשי מבחינתה, כגון אלו שבוצעו על ידי ירדן בירושלים או סגירת תעלת סואץ לשיט ישראלי. בד בבד התכוננה ישראל לקראת 'הסיבוב השני' מול מדינות ערב. התוצאה הייתה הבחנה בין בעיית הביטחון השוטף עימה היה על ישראל להתמודד, לבין בעיות הביטחון הבסיסי.[2]

1. בעיית הביטחון הבסיסי –

• הגדרת המושג – בעיית הביטחון הבסיסי היא הבעיה ארוכת הטווח עימה היה על ישראל להתמודד בשני העשורים הראשונים לקיומה: האיום הערבי לצאת ל'סיבוב שני' מול ישראל.
• ·         ההתמודדות עם האיום הנמשך מצד מדינות ערב – עד אמצע שנות החמישים העריכו בפיקוד צה"ל ובמשרד החוץ כי אין לצפות למלחמת הטווח הקרוב. משמע בכוונת מדינות ערב לצאת ל'סיבוב השני'. אם כי אינן מתכוננות לעימות כזה לאלתר. עם זאת הנחת העבודה הייתה כי צרוף נסיבות נוח מבחינת מדינות ערב, עלול להובילן למלחמה נגד ישראל.[3] אי לכך ניסתה ישראל לדחות את העימות ובד בבד התכוננה לקראתו. 

2. בעיות הביטחון השוטף –

• הבהרת המושג – בעיות הביטחון השוטף הן הבעיות שנבעו מההתמודדות היום היומית עם המילוי או אי המילוי של הסכמי שביתת-הנשק – ההסתננות למדינת ישראל; המאבק על מקורות הירדן ובעיית השטחים המפורזים.
• ההסתננות ופעולות התגמול – תופעת ההסתננות נבעה, בשלביה הראשונים, ממניעים חברתיים וכלכליים. מכאן ששורשי התופעה בהסתננות פליטים פלסטיניים למדינת ישראל בניסיון לחזור למקום מושבם הקודם, בחיפוש אחר חפצים שנותרו מאחור, איתור קרובי משפחה, איסוף יבול חקלאי והשתלטות על אדמות ספר בשטח הישראלי. עם זאת, כ-10% מההסתננויות בוצעו כבר בשלב זה למטרות שוד או נקם.[4] ישראל ביקשה למנוע לחלוטין את ההסתננות בדרכים מדיניות וצבאיות כאחד. לדידה הייתה זו בעיה קיומית, חלק מאיום רחב יותר על עצם קיומה כמדינה יהודית וריבונותה על שטחיה. התוצאה הייתה הפעלת פטרולים חמושים לאורך הגבולות, ירי אל עבר מסתננים, הרס כפרים שננטשו על ידי הפלסטינים, וחרישת שטחי חקלאות שהיו שייכים בעבר לפלסטינים כדי לבטל את עילת ההסתננות. אך התופעה רק גברה והסלימה, וההסתננויות נועדו יותר ויותר למטרות גניבת רכוש יהודי, איסוף מודיעין והטלת טרור על אוכלוסיית העולים בישובי הספר.[5]
• התמודדות ישראל עם תופעת ההסתננות כללה הקמת חיל הספר (לימים משמר הגבול) וכן – ביצוע פעולות תגמול, במטרה להאיץ במדינות ערב השכנות לבלום את התופעה. הבולטות בהן היו פעולת 'קיביה' () ו'חץ שחור' ().[6]
• המאבק על מקורות המים - החל מ-1951 נסב הסכסוך בין ישראל לסוריה על שאלת ייבוש החולה, שנהר הירדן עבר דרכה, וכן על שאלת השליטה על הכינרת. מטרות ישראל הייתה להגדיל את כמות המים העומדת לרשותה, לחזק את השליטה הישראלית בשטחים המפורזים,[7] ולהבטיח את השליטה הישראלית על הכינרת.

אך המתיחות בגבול הצפוני לא פגה. קו הגבול בין ישראל לסוריה עבר במרחק של 10 מטר מזרחית לגדת הכינרת, במטרה להשאיר את הכינרת כולה בידי ישראל. אך בפועל היה קשה מאוד לאכוף הסדר זה בין ישראל לסוריה, ולו בשל הקושי לשלוט על רצועת חוף של 10 מטר תוך מניעה מהאזרחים הסורים לשאוב מים או לדוג באגם. יתרה מכך, על פי ההגדרה, הגבול בין שתי המדינות אמור היה להיות נזיל ולהשתנות בהתאם לשינויים בקו המים, טענה שהסורים דחו מכל וכל.[8] התוצאה הייתה שורת תקריות אש בין ישראל לסורים, ששיאה – פעולת כינרת.