‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד בא לידי ביטוי קאפו בתקופת השואה?

תוכן עניינים

מבוא

הקאפו אליעזר גרינבוים

סיפורו האישי והמשפחתי של הקאפו אליעזר גרינבוים.

הדימוי הציבורי של אליעזר.

עדויות יד ושם

 להיות קאפו בתקופת השואה

חוויית החיים באושוויץ

יומנו של קאפו

ההתמודדות המשפחתית עם היות אליעזר קאפו

סוף בלתי נמנע

נידוי מול הקשבה

סיכום

ביבליוגרפיה

 עבודה חלקית

מבוא

נעסוק כאן בסיפור חייו של אדם אחד, אליעזר גרינבוים, אשר סיפור נפתוליו עם הגורל, עם החברה ועם יצריו שלו, פורש עולם של מאבקי כוחות וסערות בחברה הישראלית – מאז היווסדה.

סיפורינו מזמין עיון קצר בשאלת מקומם של הקאפוס[1] בתודעת השואה בישראל. נבחן שאלה זו על רקע ההתפתחויות ביחסה של החברה הישראלית לניצולים בכלל. כותב עוז אלמוג: "האסון הנורא שאירע ליהודי אירופה חידד עבור היישוב הוותיק בארץ את הבדלי האישיות והאופי בין היהודי הגלותי שהובל כביכול 'כצאן לטבח', ובין היהודי החדש (החלוץ והצבר), בעל הגאווה והכבוד העצמי, שעמד בגבורה מול צוררי ישראל ואף יכול להם". אלמוג מגדיר את נקודת הפתיחה ביחסה של החברה הישראלית לניצולים. הוא מוסיף:

ההשקפה כי אילו נהגו יהודי הגולה כמו אחיהם בארץ ישראל הם לא היו מושמדים בהמוניהם, או לפחות "מתים בכבוד" - כפי שמתו מורדי הגטאות - מצאה את ביטויה גם בדבריהם של מנהיגים אחרים. "אילו חונכה הגולה כולה לעמוד כך, אולי היו משנים משהו, מצילים משהו, ולפחות את הכבוד והכרת הערך העצמי", אמר יצחק טבנקין בכינוס נוער ב1943-. נושא "איבוד הכבוד" היה בעל חשיבות גדולה לצברים, לא רק משום שהיתה בו פרשנות ציונית לטרגדיה של יהודי הגולה, אלא גם מפני שהיה בו מסר סמוי לצעירי הארץ: 'מכם מצפים לנהוג אחרת!' ... ציפייה זו מן הצברים שישקמו את הכבוד היהודי שנפגע בשואה היתה בעלת חשיבות רבה ביצירת המוטיבציה של הצבר הלוחם במלחמת העצמאות.[2]

כלומר – דימוי הניצול, כתשליל לדמות ה"צבר" הלוחם, גויס למן הרגע הראשון כדי לקדם אינטרסים לאומיים. ההאשמות הללו שהופנו כלפי הניצולים, בצירוף תחושות האובדן, האשם והכאב של הניצולים עצמם, כותב דן בר-און, החריפו את התהליך של שתיקה והשתקה, שהשפיע עמוקות על משפחות ניצולים רבות: "חלק מהעומס הרגשי הועבר לדור הבנים, ללא מילים, ושנים רבות היו צריכות לעבור, לרובם, כדי לפענח את סוד השתיקה".[3] אניטה שפירא מבחינה בין השתקת השואה במישור הציבורי לבין זה הפרטי. במישור של הרטוריקה הציבורית, היא טוענת, "שימשה השואה נימוק ומיתוס, לגיטימציה והסבר, עוד בימי המאבק להקמת המדינה וכמובן שגם אחרי הקמתה", אך איש לא רצה לשמוע את סיפוריהם הפרטיים של הניצולים. "הזיכרון הקולקטיבי שימש כסות שהעלימה מתחתיה את הזיכרון הפרטי, את החוויה האישית".[4]

אך דברים השתנו. על פי בר-און "לאחר משפט אייכמן, ועוד יותר לאחר מלחמת יום כיפור (שבה חשנו על בשרנו את הכורח בהישרדות ללא לחימה), התחלפה האשמה זאת בהבנה עמוקה יותר של הצורך להישרד בתקופת השואה, גם ללא לחימה או הקרבה נוסח מלחמות ישראל הראשונות. שינוי זה נבע מהחשיפה מחדש למצבים דומים, בעקבות 'מלחמת המחדל, של 1973, ואולי גם בעקבות ההבשלה של המודעות הפוליטית בקרב דור בני הניצולים".[5] אניטה שפירא ממקמת את השינוי ביחס לניצולים ולסיפוריהם בעלייתן של אליטות חדשות בישראל, ובמכלול התמורות החברתיות, הכלכליות והתרבותיות שחלו בחברה הישראלית בשנות השבעים. אלו איפשרו לניצולים לתבוע את ההכרה בזיכרונם הפרטי ואת שילובו בזיכרון הקולקטיבי. שפירא מתארת את השינוי כך: "החדירה של השואה לתודעת היחיד היתה תהליך הדרגתי, והחשיפה של הזיכרון הפרטי מילאה בו תפקיד ראשון במעלה. ההכרה שהשואה איננה עניין של אנשים אחרים במקומות אחרים, אלא היא חלק מן הזהות הקולקטיבית שלנו, במובן הבלתי-אמצעי והחווייתי ולא במובן המופשט המרוחק, היא השינוי המשמעותי שחל בקליטת השואה בחוויה הישראלית. השינוי התבטא בין השאר בכך, שעתה הכול רצו להיות שותפים לחוויית השואה וליטול חלק בהנצחתה".[6] במסגרת מחקרו, מצא יאיר אורון כי כ 80-90% מפרחי ההוראה היהודים בשנת 1990, מכל זרמי החינוך, הסכימו עם ההיגד "כל יהודי בעולם צריך לראות את עצמו כאילו הוא ניצול שואה", וביטאו הזדהות עם הגורל היהודי בתקופת השואה, וגאווה בהתנהגות היהודים בתקופת השואה.[7]

החברה הישראלית בראשית דרכה, אם כן, עסקה בשואה רק במישור הציבורי, שם נעשה בה שימוש נרחב לקידום ....... ....... ......... חסר.......... ................ ........ ........ ................................ .......... ...... ... .............. ...... ............ ......... .....חסר..... ........ ..... ........ ... ..... ....... ....... ה גם כאן. בשלב ראשון הושתק הנושא, או, יותר נכון, הוצנע והיה לעניינם הפנימי של הניצולים. תום שגב וחנה יבלונקה[8] מתארים, כל אחד בנפרד, תקריות יומיומיות שהסתיימו בזיהוי של אדם כקאפו ובמעצרו במשטרה. עם קום המדינה, תבעו הניצולים להעניש כחוק את מי שראו כרודפיהם היהודים. לאחר ששלטונות המנדט, כמו גם הסוכנות היהודית, נרתעו מן העיסוק בבעיה – נענתה הכנסת ללחצים ובאוגוסט שנת 1950 הובאה לדיון הצעת "החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". חנה יבלונקה סוברת כי "אין כל ספק שכל המשתתפים בדיון ידעו שעיקר יישומו של החוק יהיה כלפי יהודים". בכך חדר הדיון הפנימי של הניצולים אל הספירה הציבורית, והחוק יצא לדרך. "ככל הידוע לי" כותבת חנה יבלונקה, "נערכו כארבעים משפטים נגד יהודים באשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, ופסקי הדין בהם היו מזיכוי ועד עונש מוות (במקרה אחד). בשנות החמישים היו שלושים ושלושה משפטים. תוצאותיהם של עשרים ואחד מהם מצויות בידי: שלושה עשר נסתיימו בהרשעה ובעונשי מאסר ושמונה – בזיכוי. עד אמצע שנות השישים נערכו חמישה משפטים: שלושה הסתיימו בזיכוי ושניים. תואמים את הנטייה הכללית שכבר הוזכרה - להשתיק את קולם של הניצולים. אך שנות החמישים, כאמור, אופיינו גם בהעברת ביקורת ובהטחת האשמות בניצולים. גם אלה, כמובן, לא פסחו על הקאפוס ועל היודנראטים. כך, מציינת עדית זרטל, לא נכללה בנוסח החוק ההצעה שעלתה במהלך הדיונים בו להבחין בין הנאצים לבין משתפי הפעולה היהודים. גם הקולות שטענו כי אין לנו זכות לשפוט לא קיבלו ביטוי בחוק. זרטל מדברת על הבעייתיות בחקיקת חוק "כה מרכזי ונוקב, העוסק ב'פשעים נגד האנושות' וב'פשעי מלחמה', וכל זאת כדי לברר כמה מקרים של התנהגות יהודית מפוקפקת, ואפילו בזויה, בגטאות או במחנות, תחת משטר  שיקפו היטב את שתי הנטיות הרווחות באותה תקופה בישראל ביחס אל הניצולים: השתקה והדחקה, והאשמה.

כמו החוק, גם עמדותיהם של השופטים במשפטים שנערכו, הושפעו מרוח התקופה. "היו אלה משפטים שחייבו את השופטים להכרעות מוסריות והיסטוריות אשר חרגו מתחום מומחיותם המקצועית", טוען תום שגב.[14] חנה יבלונקה מסבירה: "כל היסודות המאוחרים יותר בתפיסת השואה: האבחנה בין מצבם של גרמנים ויהודים במלחמת העולם וכתוצאה מכך גם באחריות לרצח, נסיבות השואה שאי אפשר כמעט לדון בהן, לא כל שכן מעמדת שיפוט, הטרגדיה הפרטית של כל אחד ואחד מן הניצולים – כל אלה נעדרים מתרשומות המשפטים משנות החמישים והשישים". אך לטענתה של יבלונקה – השינוי החל ממשפט אייכמן: "ישנו שוני עצום בין הטיעונים הנשמעים בפסקי-הדין במשפטים ובערעורים לאחר משפט אייכמן לבין אלו הנשמעים לפניו; השוני מתבטא הן ברוח הדברים והן במידת הבקיאות של השופטים בפרשת השואה על דקויותיה ורבדיה". היא מזכירה ערעור שנידון בבית המשפט בשנת 1964, בו קבעו השופטים כי תהיה זו התנשאות מצד מי שלא עמד בנעליהם, למתוח ביקורת על מי שנרדפו עד צוואר על ידי השלטון הנאצי.[15] יחיעם וייץ מציע לראות את נקודת השינוי שש שנים קודם לכן, בפסיקתו של בית המשפט העליון בערעור שהגישה פרקליטות המדינה .המורכבות העצומה של סיפורם של הקאפוס. מיד לאחר הקרנתו של הסרט שידרה הטלוויזיה ראיון קצר עם תום שגב וחנה יבלונקה, אשר הסכימו ביניהם כי אין לשפוט את הקאפוס אשר עליהם גוננה, ולקאפוס קטנים מאידך, "בעצמם נרדפי הנאצים, ניצולים ששרדו את הזוועה והגיעו לארץ", שבהם השתלחה ושבעיקר אותם העמידה לדין והענישה, בבחינת 'לשפוט את הש.ג.'.

לסיכומו של עניין, כמו היחס לניצולים בכלל, השתנה והתפתח גם היחס לקאפוס וליודנראטים בישראל מאז שנות החמישים ועד היום. אך בעוד שלניצולים ולסיפוריהם – מובטח כיום מקום של כבוד שאינו מותנה בספירה הפוליטית, סיפורם הקשה לעיכול של הקאפוס ושל אנשי היונדראט נדחק "לשולי התודעה ולשולי המחקר גם יחד", כותב יחיעם וייץ, ואינו מושמע תדירות. [18]

נרצה להציע את המחשבה כי הקושי לקבל את הניצולים בשנות החמישים היה נקודתי, ועוגן בקונטקסט הפוליטי של מדינה צעירה המנסה לבסס את קיומה ואת ערכיה. לפיכך, הוא גם נמוג עם הזמן ועם התמסדותה של המדינה. הקושי לקבל את הקאפוס, לעומת זאת, אינו קושי חולף. מדובר בסוגיה מוסרית, הנותרת בעינה על אף הסלחנות שמביאה איתה רוח התקופה. מדובר בסיפורים שאינם מזמינים אמפתיה. נראה כי עתה, בשנות האלפיים, אנו עדים לראשיתה של בשלות בחברה הישראלית להקשיב גם לסיפורים קשים אלה. סיפורו של אליעזר גרינבוים, הוא סיפור קשה מן הסוג הזה.

אליעזר גרינבוים

אליעזר גרינבוים נולד בפולין בשנת 1908, בנו השני של יצחק גרינבוים - מי שהיה מנהיגם העיקש והגאה של יהודי פולין. האב עלה ארצה ועמד בזמן השואה בראש "ועד ההצלה" של הסוכנות, ואילו הבן נותר באירופה. אליעזר לא הלך בדרכי אביו הציוני, ועוד כנער הצטרף למפלגה הקומוניסטית. בחירתו האידיאולוגית גבתה ממנו מחיר קשה: הוא נכלא בשל פעילותו הפוליטית, התנדב למלחמת האזרחים בספרד, נכלא במחנות ריכוז שונים, סירב לעזוב את אירופה ולבסוף נתפס ע"י הנאצים ונשלח לאושוויץ-בירקנאו. בארץ נודע שאליעזר אכן ניצל, אך שימש באושוויץ בתפקיד של סגן ראש צריף[19]. אחרי המלחמה זוהה אליעזר ברחובות פריס כקאפו, נעצר ונחקר. במשך שמונה חודשים ניגבו עדויות מניצולים בפריז על פעילותו של אליעזר באושוויץ. משפטו נסגר ללא פסק דין. יחסים ההדדית בין החברה הישראלית לבין הקאפוס. ננסה להראות כיצד במובנים רבים נקלע אליעזר גרינבוים למילוי תפקיד היסטורי-חברתי של 'גיבור שלילי' בחברה הישראלית. נבחן ונשער מהם הגורמים שהביאו אותו לתפקיד זה: התנהגותו כקאפו? אישיותו התוססת ורבת הניגודים? מלחמתו למען צדק? ייחוסו המשפחתי? מעניינת אף יותר היא השאלה: מהם הגורמים והצרכים שהניעו את החברה "להכתיר" לה 'גיבור שלילי' שכזה? כיצד מילא אליעזר גרינבוים את הצרכים הללו, ומה אנו למדים מכך על זיכרון השואה המתפתח, ברמה האישית והקולקטיבית.

סיפורו האישי והמשפחתי של אליעזר גרינבוים.

הכרת סיפור חייו של אליעזר חיונית להבנה של דמותו ושל תהליכים חברתיים הכרוכים בסיפורו. ננסה לבנות את "עמוד השדרה" של הסיפור, תוך הסתמכות על מכתבים משפחתיים, קטעי עיתונות, ראיונות עם מקורבים לנושא וספרים.

על יצחק גרינבוים, אביו של אליעזר, כתב ד"ר נחום גולדמן: "אין ספק, שהוא היה התופעה המרשימה, הנקייה והייחודית בתולדות הציונות. הוא היה דמות של גיבור טראגי גדול כל זמן שלחם למען מטרתו ופחות מרשים כשחלק מהמטרה הושג. הוא היה לוחם, אך לא מגשים, ולא ידע מה לעשות באותה עוצמה, שזכה להיות חלק ממנה. אך בתולדות המהפיכה הציונית... היה הוא אחד המנהיגים הבלתי נשכחים...". מוסיף על כך משה קול: "הוא היה מנהיג גדול, אולם תמים מדי באמונתו בבני-אדם. הוא לא היה אמון על תכסיסים ובחר תמיד בדרך הישרה וההגונה"[21] . התארים להם זוכה כאן יצחק גרינבוים חוזרים ונשמעים מפי מכריו: מנהיג ציוני עיקש, נאבק על עקרונותיו עד חורמה, חי בתוך עמו, אדם שאינו סוטה מהדרך הישרה בעיניו, אינו גמיש ואינו מתפשר.

את הקריירה המדינית של יצחק גרינבוים ניתן לחלק לשני פרקים: הפרק הפולני והפרק הארצישראלי. בפולין, כך מספרים, היה גרינבוים מנהיג יחיד ובלתי מעורער של היהודים, על זרמיהם השונים, וזכה לכינוי "מלך היהודים". מאיר הרטמן,  סתכסך מאוד עם הממסד החרדי בשל התשובה שנתן לשאלת מיהו יהודי: "זה שמכריז על עצמו כיהודי ורוצה לעלות לארץ-ישראל".[25] נכדו, מתי רגב טוען שהחרדים בפולין שנאו את סבו, והכשילו את הכוח הפוליטי שהצליח ליצור ע"י ליכוד הזרמים ביהדות. "הם שנאו אותו כי המדיניות שלהם היתה שאסור לעורר את חמתו של הגוי... יצחק גרינבוים לא פחד לעורר את חמתו של הגוי... וזה ההבדל הבסיסי ומכאן השנאה". רגב מוסיף: "סבי היה המנהיג הציוני היחיד שהיה לו אומץ לצאת נגדם בגלוי".[26]

בשנת 1933 נבחר גרינבוים להנהלת הסוכנות, עלה ארצה, ומונה לראש מחלקת העלייה של הסוכנות. בנוסף להיותו חבר הנהלת הסוכנות, הקים ועדה בראשותו לטיפול בענייני יהדות פולין, שכונתה "ועדת הארבעה". בשנת 1942, לאור המצב באירופה, הוקם "ועד ההצלה המאוחד שליד הסוכנות היהודית", או בקיצור- "ועד ההצלה", וגרינבוים נבחר לעמוד בראשו. במשך פעילותו של ועד ההצלה בזמן השואה והועלו שאלות קשות ביחס לתפקודו של העומד בראשה. יצחק גרינבוים ספג האשמות רבות ב"פרשיית ההשתקה" - בה הואשם בהעלמת מידע על מצב יהדות אירופה. פרסומים בעיתון ה"משקיף" ראו את האסון בגרינבוים ולא בהיטלר.[29] העיתונאי נחום ברנע כותב: "על פי הפרוטוקולים, גרינבוים לא תפס את משמעות השואה ואת מימדיה. בזמן הלא נכון קרא להעדיף את ענייני הישוב על ההצלה בגולה, ויכול היה לומר, בישיבת הנהלת הסוכנות, משפט אומלל, לפיו היהודים בארץ לא יהיו כמו היהודים בגרמניה ופולין, שהעדיפו 'חיי כלב מוכה' תחת הנאצים במקום מוות בכבוד".[30]

דינה פורת מתייחסת לספקנותו של גרינבוים ביחס לאמיתות הידיעות שהתקבלו: "גרינבוים היה כנראה הספקן ביותר מבין חברי ההנהלה, ואולי שתי סיבות לכך: האחת, שיהדות פולין, זו שהנהיג ובה צמח, היא שעברה שבעת מדורי גיהנום. והשנייה- המוצהרות והקיצוניות מיתן עם הזמן, וכבר לא הבחין הבחנה חדה בין ענייני ההצלה לבין צרכי הישוב. כמובן ששינוי זה לא הודגש בתקשורת ולפיכך נוצר מצב בו דימויו של גרינבוים, כפסימיסט קיצוני שאינו פועל לטובת העניין עליו הוא אחראי, לא עלתה בקנה אחד עם עמדותיו או עם מעשיו.

ליצחק ולמרים גרינבוים נולדו שלושה בנים. הבכור - בנימין (בניו), השני -אליעזר (אצ'ה) והשלישי - יונתן. במכתב ששלח יצחק גרינבוים לנשיא המדינה כתב "שמרתי את זכרון המכבים כל ימי. הראשון לבני קיבל, כמובן, את שמו של הרצל: בנימין. בני השלישי - שמו יונתן. כשנולד נכדי, קיבל את שמו של מתתיהו - אבי המכבים. לבני השני נתתי שם אליעזר לכבוד המכבים"[33]. אם כן, עושה הרושם שיצחק גרינבוים ייעד את ילדיו לגדולות, ציפה להקים שושלת יהודית גאה ולוחמת חירות בא"י. על פי גרסתו של רומן פריסטר יצחק גרינבוים ואשתו מרים ניהלו חיי משפחה תומכים ואינטנסיביים, עם קשרים משפחתיים הדוקים. את ילדיהם גידלו תוך שימת דגש על רכישת השכלה וידע, ועל פיתוח מודעות ומעורבות חברתית ופוליטית. הפורום המשפחתי היווה מסגרת מעודדת לחשיבה עצמאית ובו התנהלו ויכוחים סוערים. [34]

אליעזר (אצ'ה) נולד בוורשה ב-27 בנובמבר 1908, שנה וחצי אחרי הולדת אחיו הבכור. הוא למד בבית ספר בשם "תרבות", הצטרף לתנועת "השומר הצעיר", אך כעבור זמן קצר, כאמור, נעשה חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית. עם תום לימודיו בתיכון, החל ללמוד משפטים באוניברסיטה בוורשה. בשל פעילותו כקומוניסט נעצר אליעזר בגיל 19, עונה קשה ע"י המשטרה הפוליטית הפולנית בעיר לודג', ונידון לארבע וחצי שנות מאסר. על פי קורות חייו אשר התפרסמו בספר "גווילי אש", במשך שנתיים וחצי ישב אליעזר בכלא[35]. כותב יונתן אחיו: "בתוך בית הסוהר ארגן אצ'ה את חיי האסירים הפוליטיים... הוא ארגן התעמלות בוקר, לימודים כלליים ולימודי תורת מרקס ולנין וגם קריאת ספרות יפה ושיחות על ענייני דיומא".[36] יצחק גרינבוים כותב "שם נפגש עם סופרים קומוניסטים שהעניקו לו את התודעה הקומוניסטית".[37] לאחר שנתיים וחצי הצליחו הוריו להשיג עבורו שחרור זמני מטעמי בריאות, אליעזר ברח לפריז, ושם סיים את לימודי המשפטים ולאכזבת הוריו, גם המשיך בפעילותו האינטנסיבית במפלגה. בין השאר עבד במערכת עיתון קומוניסטי בפולנית, שיועד לאלפי הפועלים הפולנים בצרפת, ופרסם. לפריז, ועשתה זאת בהצלחה. הוא שב לפריז ולעבודתו בעיתון.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה אליעזר בן המשפחה היחיד שלא עלה ארצה. המפלגה הקומוניסטית אסרה על חבריה "לנטוש את הארץ הכבושה" והוא נשמע לצו המפלגה, התנדב לצבא הצרפתי, וכשהוצע לו להצטרף ללגיון הזרים סירב וגויס ליחידות הפולניות שהתארגנו אז בצרפת. גם כשהתפרק הצבא הפולני, סירב אליעזר לעזוב את צרפת, וירד למחתרת בפעילותו הקומוניסטית. אחרי כשנה נאסר ע"י המשטרה של ממשלת וישי ונשלח למחנה ריכוז יהודי ומשם למחנה ריכוז נוסף. הוא נבחר ע"י חבריו במחנה כיו"ר ועד העצורים וכבא כוחם מול השלטונות. מתוקף שהכירוהו כראש הועד במחנה הצרפתי. לדברי יצחק גרינבוים, הם שהציעו שיהיה מפקח הממונה על הסדר- סגן לראש הצריף, שהיה פושע פלילי פולני אלים, בשם לודוויק קונצ'אלה.[43] לפי ראיונות עם מאיר הרטמן, רבקה, עמי (בת-עמי) ומתי גרינבוים, ולפי סיפרו של רומן פריסטר - אחרי המלחמה סיפר אליעזר שלקח עליו את התפקיד בצו המפלגה הקומוניסטית. [44] לפי ספרו של בער מארק "מגילת אושוויץ" אליעזר מונה בהמשך לראש צריף, וגם הצטרף לשורות המחתרת במחנה. [45]

כיצד מילא אליעזר את המלחמה ועד היום[46]. השמועות והסיפורים רבים. רובם מציירים קאפו אכזרי מאד ושונא יהודים. מנגד, אחיו יונתן מתאר את המצב כך: "...ניסיונותיו להציל ולשפר את המצב, לקבל על עצמו את האחריות על הסדר בתוך הצריף על מנת למעט את התערבותו הרצחנית של ראש הצריף, לא הובנו ע"י מחנה של אלף איש מבוהלים ומיואשים, שהמוות ריחף לנגד עיניהם".[47] לתמונת מצב זו נתייחס בפרקים הבאים.

מסוף שנת 1943 נשלח אליעזר לעבוד בהנהלת מכרות הפחם ביבישוביץ. בינואר 1945, עם התקדמות הצבא האדום, פינו הנאצים את אושוויץ ופיזרו את האסירים בעשרות מחנות שבחבלים המערביים של הרייך.[48] את אליעזר שלחו לבוכנוואלד, כשאת חלקה של הדרך עשו בקרונות פתוחים וחלקה ברגל. בהליכה, מי שהזדנב - נורה במקום. כך סחב אליעזר על גבו חבר, פולני קומוניסט והציל את חייו.[49] בבוכנוואלד ערכו האסירים לאליעזר משפט אחים, באשמת התאכזרות והכאה. ועדת האסירים שדנה בהאשמות זיכתה אותו. בימיו האחרונים של המחנה השתתף אליעזר בהתגוננות אנשי המחנה מול ניסיונות אנשי ה-ס.ס. לחסלם. לאחר שחרורו פנה לעבודה ציבורית בקרב האסירים לשעבר, ועסק בתעמולה בקרב הפולנים להחזירם למולדתם.[50]

בתום המלחמה נסע אליעזר לפריז[51] - על-מנת לפגוש את ברונקה, זוגתו. הפגישה התקיימה, אך דרכיהם של השניים התרחקו והם נפרדו לשלום. באותה תקופה היה יצחק גרינבוים בלונדון, ומששמע שבנו נמצא בפריז - מיד הגיע לעיר. הוא כותב: "אני לא יכולתי להישאר ולהשתתף בשיחות של הועד הפועל באותו זמן כאשר בני, אשר ניצל מן הגהנום הנאצי, נמצא בפריז ושם עומד בסכנה שיועבר לידי המשטר... בלילה של אותו היום שמעתי את הוידוי הטראגי שלו. לא הסתיר שום דבר ממני...הקשבתי לוידוי בכאב עצום, בצער וברחמנות גדולה. לא הסתרתי זאת ממנו. אמרתי לו 'הכיצד יכולת להרים את המקל על היהודים? גם אתה בני?' כמו כן הצעתי שנעזוב את פריז וניסע לירושלים... הוא הודיע לי כי הוא מחכה לפסק דין של המפלגה שלו. נשארנו".[52]

לשהייה בפריז היה מחיר. שני אסירים יהודיים האשימו את אליעזר בפני המשטרה כ"ראש מחנה המוות בירקנאו"[53]. אליעזר נעצר ולמחרת הוצא נגדו צו מאסר. יצחק גרינבוים מספר שאותו אדם שהסגיר את בנו היה אסיר ששנא אותו על שלא הרשה להשאיר בצריף את חברו חולה הטיפוס. [54] אותו חולה הועבר לבית החולים ושם נפטר, וחברו לא סלח לאליעזר.[55]

שמונה חודשים נמשכו חקירתו של אליעזר בפריז, וגביית העדויות. גרינבוים האב עזב את כל ענייניו ושהה בפריז כל אותה תקופה, בתנאים לא תנאים, ועשה מאמצים אדירים לסייע לבנו. זמן רב הקדיש לחיפוש אחר אנשים שמוכנים יהיו להעיד לטובת אליעזר. במכתב כתב: "נאלצתי לחפש אנשים המוכנים לספר על אודותיו את האמת ולנבור אחר האמת הזאת בדבריהם של המאשימים, ודומני שהתוצאה טובה למדי. יש לנו עדים שיעידו לטובתו, והצלחנו לבטל את ההאשמות הנבזיות של רצח. העדים שלנו עוד לא נקראו להעיד. אני מאמין שבעקבות עדויותיהם תבוטל כל התביעה נגדו". [56] בניגוד להערכתו של האב, הלכו והתרבו העדויות המרשיעות, שעיבו את תיק החקירה. ניסיון של עורכי הדין של אליעזר להעביר בנסיונות להשיג עבור אליעזר את מסמכי המסע לישראל, אחרי שנסגרו בפניו שערי פולין והצרפתים גם כן הודיעו שאין זה מסמכותם לצייד אותו במסמך מסע כלשהו. זו היתה אחת הפעמים היחידות בחייו של יצחק גרינבוים שניצל את מעמדו, וביקש מאגודת ישראל, למרות היריבות ביניהם, סרטיפיקט עבור בנו. בקשתו נענתה.[57]

אליעזר ויצחק יצאו לדרכם לישראל דרך מצרים במאי 1946. כעבור ימים מספר התכנסה ישיבה בלתי פורמלית של הנהלת הסוכנות, ממנה נעדר בן "עושת הצרות" של המשפחה. אחותה, עדה מתארת את חייה כסוערים: פרשיית אהבים כנערה עם קצין פולני, יומנים סודיים, נסיון התאבדות בעקבות חשיפת הרומן, נישואין בגיל 19 עם עו"ד ובעקבותיהם שנים של חיי חברה ובוהמה אריסטוקרטיים ואף הצטרפות למחתרת הפולנית (ולא היהודית!) משהחמיר המצב באירופה. [61] לפי טענתו של בנה, שמואל אלירז , השתייכו סטפה ובעלה לאותם חוגים שאליהם השתייך גם אליעזר. את בנם יחידם, שמואל, שנולד לאחר 11 שנות נישואין, העבירו עם פרוץ המלחמה לטיפולה של אומנת המשפחה הפולנייה. במלחמה מצא בעלה של סטפה את מותו בברגן-בלזן, בזרועותיה. [62] כשהיתה בארץ, שלחה להביא אליה את בנה, אך אחרי 3 חודשים בהם חיו יחד בירושלים - שלחה אותו לגדול בקיבוץ רמת דוד, בשל מצבה הנפשי הקשה.[63] כשנכנס אליעזר לתמונה, דובר על חתונה ולאחריה, רצו בני הזוג להחזיר את שמואל לחיק המשפחה המתחדשת.[64]

עם פרוץ מלחמת השחרור, אליעזר התגייס. גם כאן הפעיל אביו לחצים ע"מ לאפשר את גיוסו.[65] אליעזר נהרג ב-22 ליוני, 1948, בגיל 39 .[66] הוא השתייך לצוות לוחמים שהתגבש בשבוע שבין ה-15 ל22- במאי, של אנשי חיל המשמר אשר שמשו כפלוגת העתודה של "קלשון דרום". משימתם באותו היום היתה להגיע לרמת רחל במהירות. מפקד הפלוגה מספר שאליעזר, בעקבות ניסיונו הקרבי במלחמת האזרחים בספרד, היה למקלען. הוא התנדב לנסוע עם מפקד הפלוגה במשוריין. היה ברור לכל שזוהי משימה של התאבדות כמעט ודאית ושהדרך מטווחת. במהלך הקרב החל הכח לסגת ואליעזר נותר  מהפצצה במלחמה. גם על הרומן שהיה בינה לבין אליעזר לא שמע. שמואל מוסיף "אני למדתי שתמיד צריך לספר את האמת. אפילו שהיא מאד כואבת ומכוערת. כי בסוף זה תמיד מגיע וזה מגיע מאחורה אז למה שלא יגיע ישר? הנושא הזה של אצ'ה הוא נעלם בשבילי וזה מאד לא טוב לחיות על שמועות". [68]

סביב מותו של אליעזר רחשו שמועות רבות: אליעזר לא נהרג מכדור ערבי. הוא מצא את מותו מכדור שירו יהודים, אשר ניצלו את סיטואצית הקרב ככיסוי לנקום בו את נקמתם על מעלליו באושוויץ. על-פי שיחות עם רומן פריסטר , העיתונאי גרשון הנדל , ומיכה קאופמן מארכיון צה"ל, אין שחר לשמועות.[69] בן חנן כותב "האנשים שהיו שם בקרב על רמת רחל מעידים כולם, כאחד, שהסיפור מרושע ומצוץ מהאצבע. אמרו דברים נחרצים. גם על כך שלסיפור אין רגליים. שחזור הקרב אינו מותיר ספק באשר לדרך מותו של אצ'ה. שלמה חביליו, היום דיפלומט בדימוס, אז סגן מפקד 'קלשון דרום', האיש ששלח את ריצ'י (מפקד הכח) וגרינבוים למשימה: 'לבחור הזה הגיע צל"ש. איזה אומץ לב! ...איזה רכילות מרושעת. אם היה דבר כזה אני לא הייתי שומע? מה רוצים ממנו, שיתביישו להם, שופכי דם' ".[70]

יצחק, האב, שנים אחרי מותו של הבן, ניסה לאתר לוחמים, לשחזר את הקרב ולהפריך את השמועה. יוסף עמי מתייחס במכתבו ליצחק גרינבוים מה-11 ביולי 1962, לשיחה שהיתה לו עם יעקב אשד, שהיה מפקד הגדוד בו לחם אליעזר: "שאלתיו אם אי פעם במשך הקרבות שמע הערה מפי איש, או איזושהי שמועה, עקיצה או רכילות אשר לנסיבות שבהם נפל בנך, ותשובתו היתה, כי במשך כל תקופת הקרבות לא שמע דבר. יודע הוא כי בנך נפל בקרבות ברמת רחל בתוך משוריין שפגעו בו תותחי האויב. שאלתיו אם יהיה מוכן לאשר לך עדות זאת בכתב, והוא ענה כי יעשה כן בחפץ לב אם תפנה אליו"[71]. לעומת זאת, חוברת שהוציאו צעירי אגו"י, "שרופי הכבשנים מאשימים" תמכה בסיפור.[72]

את הסיפור נסגור בדור השלישי. נורית, ביתם של בניו ועמי, חיה כיום בארה"ב עם שני ילדיה. ליונתן ולרבקה נולדו שלושה ילדים. הצעיר שבהם נקרא על שם אליעזר, על-שם הדוד, אליו רחשה רבקה חיבה רבה וגעגועים. אליעזר כיום הינו בחור ישיבה. אימו, שהקדישה מאמצים רבים למאבק בהחזרה בתשובה ולבירור התכנים היצוקים בזהות החילונית, טוענת שהחרדים רצו את הבן שלה: את יצחק גרינבוים הפכו לדמות דמונית, המנהיג הציוני האתיאיסט, אשר כראש "ועד ההצלה", יחד עם בנו הקאפו, אחראים למותם של יהודים. הם רצו את בנה כדי לצאת מן המאבק כשידם על העליונה, כדי להוכיח את צדקת דרכם.

זהו סיפור חלומו של מנהיג ציוני גדול, שרצה להקים שושלת מכבים שנייה בארץ-ישראל.

שאלה מתבקשת היא - עד כמה השפיעו תכונותיו וקווי אישיותו של אליעזר גרינבוים על דרכי התמודדותו כקאפו ועל האינטראקציות שלו עם האסירים? איזה חלק היה לסביבה ולסיטואציה ואיזה חלק לאישיותו בעיצוב המציאות? ובעיצוב דימויו השלילית? כדי לענות על שאלות כאלה, נשרטט כמה קוים בולטים באישיותו. מעניין לשים לב, שלמרות שהמעידים 

בנערותו הפגין אליעזר בגרות שעמדה בסתירה לגילו. בגיל 16 כבר הצטרף ללא ידיעת אביו למפלגה הקומוניסטית והיה נושא שם נאומים נגד מדיניות אביו, ותוקף את הממסד הציוני. אביו ואימו, לעומת זאת, התפעלו ממנו ולפי עדות אחיו יונתן, היה עבורם בן מועדף. כסטודנט למשפטים תואר כגבר נאה, עצמאי בדרכו ובחשיבתו, שבחורות רבות נמשכו אליו. הוא היה אינטליגנטי, הרבה לקרוא מבלי שנתבקש וללא מחויבות לבד מאידיאולוגית יצא להילחם במלחמת האזרחים בספרד. הוא התעקש להישאר באירופה בצו מפלגתו, וגם לאחר המלחמה, אחרי שעבר את השואה על בשרו, החליט מיד לחזור לפולין ולבנות בה משטר סוציאליסטי צודק. הוא אף הפיץ כרזות בקרב היהודים ששרדו בשואה, וקרא להם "לשוב למולדתם הנקייה מאנטישמיות ומשוועת לאנשים המוכנים לבנות בה חיים חדשים, חיי סוציאליזם וצדק חברתי" וכן כרזות שהזהירו את ניצולי המחנות בל יתפתו על-ידי התעמולה הציונית לעלות לפלשתינה וקרא להם לשוב למולדתם הפולנית.[78]

מהתבוננות בדמותו של אליעזר – מתקבלת התמונה הבאה:

אישיות פוליטית - אדם פרטי? מימד בולט ומרכזי בהווייתו של אליעזר הוא היותו אישיות פוליטית. מגיל צעיר הוא מוצא עצמו נואם לפני קהל רב באסיפות המפלגה, לאורך כל חייו הוא דבק ללא גבול בצו מפלגתו ובאידיאולוגיה הקומוניסטית, ובצמתים קריטיים של חייו הוא מכריע מתוך נאמנות למפלגה. כל זאת במחיר הכבד של הליכה במסלול חיים מפרך ורב תלאות. מדהימה מכל היא העובדה שמיד עם יציאתו לחופשי החל אליעזר בפעילות להחזרת היהודים לפולין כלוחמים למען צדק חברתי: האם לא עצר לחשוב, אחרי כל מה שעבר, ולבחון את הדרך בה בחר? האם לא צפוי שאדם שניצל מאושוויץ ינסה לתת לעצמו תשובות חדשות ולא ימשיך בנקודה בה הפסיק לפני המלחמה? הדבקות הגדולה של אליעזר בדרך הקומוניסטית אמנם מעוגנת בהקשר סוציולוגי-היסטורי בו רבים נתלו בקומוניזם כפתרון לכל בעיות הפרט והחברה. אך בכל-זאת ניתן ללמוד ממנה על נטייתו האישיותית לדבקות אידיאולוגית בכל מחיר, ואולי גם על הצורך שלו בהשתייכות למפלגה ודרכה - לסטטוס של מהפכן לוחם חירות.

בתוך המימד הפוליטי, שהינו כה מרכזי אצל אליעזר, משתלבים בצורה מינורית יותר גם היבטים אישיים ופחות קולקטיביים: נראה ששמר על חשיבה עצמאית בתוך הנאמנות וההשתייכות המפלגתית, שאהב לכתוב, ליצור, להגיד את הדברים בדרכו. כך, למשל, סיפר יונתן גרינבוים שאליעזר פרסם בעיתון בו עבד רומן ריגול אנטי-נאצי בהמשכים לפועלים הפולנים בצרפת.[79] גם אביו סיפר שכאשר ישב בכלא הקדיש את זמנו ללימודים ולקריאה. ישנה השערה שאליעזר היווה אופוזיציה גם להנהגת המפלגה, דבר שהביא להלשנה שגררה את מעצרו. [80] גם בכך ניתן לראות ניסיון למצוא את דרכו האישית בתוך הדרך הפוליטית: נאמנות לאמת משלו, קושי לקבל סמכות ומרות, או אולי קושי בכלל להסתדר במסגרת חברתית.

רציונלי או אמוציונלי? בני משפחתו של אליעזר מדגישים את עובדת היותו אדם חכם ואינטליגנטי. לפי מאיר הרטמן: "אצ'ה היה מבריק, אינטלקטואל אמיתי, שרמנטי, הוא היה הבן האהוב על גרינבוים, אולי מפני שדמה לו".[81] הדימוי המתקבל הוא של בחור שקול, רציונלי, שנאמנותו לקומוניזם נובעת מתוך תובנה אינטלקטואלית ותפיסה אידיאולוגית המעוגנת בלמידה ובחש אידיאולוגי-תפיסתי, אלא גם אישיותי: הוא פשוט לא יכול היה לחיות חיי שגרה ולקפוא על שמריו, אי שקט פנימי והטמפרמנט שלו הוביל אותו למרוד, להלחם, ולבחירה להיות במאבק מתמיד לצד המיעוט הנרדף (במאבקו כקומוניסט, כלוחם בספרד, כמייצג האסירים במחנות ריכוז, ככותב למען פועלי פולין בצרפת), עמדה שממנה הורחק לפתע באושוויץ כשלראשונה נאלץ לייצג את הממסד מתוקף תפקידו. בשילוב הזה, של חשיבה רציונלית ושיטתית, לצד דחפים אמוציונליים  ואף נהרג במלחמת העצמאות. ולמרות שלא היתה זו מלחמתו, הוא תואר ע"י חבריו לקרב כמי שלחם באומץ לב ושהסתכן כדי לחפות על נסיגת הלוחמים.[84] עמי גרינבוים מעידה על רגישותו: "היה לו חוש להכיר אנשים. חוש כזה עדין, דקיק. דיברת איתו קצת והוא כבר ידע להגיד עליך הכל - איך, מה, מי".[85] היא מספרת שיצר קשר מיוחד עם ביתה הקטנה, עימה התכתב בהתמדה, ושהיווה "עוגן הצלה" עבור סטפה בת-זוגו, ניצולת שואה שפגש בארץ. עדות נוספת לרגישותו של אליעזר מובאת ביומנו, אליו נתייחס בפירוט בהמשך. שם ניכר ניסיון של אליעזר להתמודד עם קורותיו באושוויץ, ובמסגרתו הוא מגלה יכולת לניתוח מעמיק ומורכב של מצב האסירים.

שאלת הפוטנציאל האישיותי של אליעזר לאכזריות או לחמלה, מעניינת ככל שתהיה, היא בעייתית ובלתי ניתנת להכרעה, בעיקר בשל הקושי הכרוך בפרשנות רטרואקטיבית לחייו של מי שמוכר לנו כקאפו. אך גם בשל הקושי המהותי לנבא התנהגות: מי יוכל לומר אם אדם שנתפס כהומני אכן ינהג בהומניות בסיטואצית אושוויץ? האם מי שניתח ברגישות את מצב האסירים לאחר המלחמה נהג בהם ברגישות בזמן המלחמה? האם מי שתואר לפני המלחמה כאדם לא רגיש ולא סוציאלי יהיה בהכרח לא הומני כקאפו? ומה בכלל פירוש הדבר להיות הומני כקאפו במחנה ריכוז?

הדימוי הציבורי של אליעזר.

בפרק זה ננתח התייחסויות של פרטים לאליעזר, כמקרי בוחן שיאפשרו להתחקות אחר ההבניה החברתית של סיפורו. נתחיל ב"חומר הגלם" ונביא עדויות ניצולים מאושוויץ על אליעזר גרינבוים. אח"כ נתייחס לדימוי הציבורית שלו כפי שהתפתחה בקרב שתי קבוצות באוכלוסיה: ניצולי השואה והמגזר הדתי-חרדי. ננסה לשער אלו צרכים אישיים וחברתיים הביאו ליצירת דימוי כזו או אחרת.

עדויות

בשתי עדויות שמצאנו ביד ושם, אשר ניגבו ב- 1947-8, יש פיסקה אחת המתייחסת לגרינבוים. באחת כותב הניצול, בראט בערעק: "אחד מראשי השיירות שמו היה האזע גרינבוים (Haze Grinbaum) יהודי מאושוויץ, הכה אותי קשה בעצמו. זה קרה בזמן מפקד, בגלל שהסתכלתי על רכבת שעברה באותו זמן. יהודי זה חי עדיין היום באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה". העדות השנייה היא של אדם בשם בודל שושן: "כאשר הגעתי לבלוק 17 התחיל הגיהנום האמיתי. האחראי על הבלוק היה יהודי, שמו, ימחשמו, היה ליאון גרינבוים, בנו של יצחק גרינבוים. הוא שנא יהודים יותר מן הפולני (האחראי על הבלוק). בבירקנאו לא סבלנו במיוחד מאנשי ה-ס.ס. כמו מן היהודים והפולנים. גרינבוים לא כינה אותנו אחרת מאשר אנשים שנמצאו תחת איום מתמיד, ולא בהכרח על מגע ישיר.

עדותו של יהושע רון, שהיה אסיר באושוויץ, שונה מאד בתכניה. הוא מציין שפגש את אליעזר רק פעם אחת, וגם בעדותו פרט לא מדויק (טענתו שאליעזר זוכה במשפטו), אך הוא מוסיף זווית ראיה שונה:

... אין בדעתי להתייחס לכל מה שנכתב עליו לאחר תום המלחמה; גם הוא שרד מהתופת והועמד בפני בית דין חוקי בצרפת המשוחררת שאליה חזר......

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 שגב, ת.  המיליון השביעי. ירושלים: בית הוצאה כתר. הוצאת ספרים דומינו.

 יבלונקה, ח.  החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם: היבט נוסף לשאלת הישראלים, הניצולים והשואה. קתדרה 82, עמ' 135-15.

 זרטל, ע.  האומה והמוות – היסטוריה זיכרון פוליטיקה. אור-יהודה: הוצאת דביר.

 י

 Shipley, J.T. Dictionary of world literature. Criticism - forms - technique. New-York:

 The Philosophical Library