‏290.00 ₪

שאלת המחקר

כיצד באים לידי ביטוי פיצויים מהמשטרה בגלל רשלנות בחקירה?

תוכן ענינים

1.מבוא

2.נפגעי המערכת מן ההליכים המשטרתיים

3.נתונים השוואתיים באשר לכמות ההרשעות,הליכים שבגין רשלנות הורשעו אנשים וכמות המשפטים החוזרים.

4.המענה הקיים לצורך זה במדינת ישראל- הפיצוי הנזיקי

5.סיכום הטיעונים המרכזים שעלו בסמינריון ונדונו בה.

מבוא

עבודה זו תעסוק ברשלנות בהליכים משפטיים- מיהו נפגע מרשלנות משטרתית? מהם הנתונים ההשוואתיים באשר לכמות ההרשעות הבלתי מוצדקות בגין רשלנות המשטרה? ומהם הכלים ההרתעתיים והפיצויים הקיימים במשפט הישראלי למקרים כגון אלה?  

במסגרת הסמינריון אנסה לבדוק האם ישנה בעיה בהעמדות שווא לדין (להלן-"העמדות שווא "), מהן הסיבות להעמדת שווא ואיך ניתן, למרות חזותן המאיימת של העמדות השווא, לשפר את הליכי החקירה על מנת לצמצם את היקפן של העמדות השווא. האם הסיבות לתופעת העמדת השווא הן חוסר ידע של השוטרים, חוסר כלים ומיומנויות ועומס על המערכת שמובילה במקרים קיצונים לזדון שחיתות ו"תפירת תיקים"?. על נושאים אלה אדון בסמינריון זה תוך דיון בשאלה כיצד החברה מפצה או משקמת את הקורבנות של רשלנות המשטרה לרבות במקרים של משפטים חוזרים. כן, מטרת הסמינריון לבדוק ראשית מהי מידת הנפוצות של העמדת שווא וכן, מהן הסיבות לכך ואיך אפשר להתמודד איתן. האם נגזר עלינו כחברה להמשיך ולראות את העוול המתמשך שנגרם למורשעים על לא עוול בכפם, או שמא ניתן ואפשר למצוא פתרון ולו בדיעבד, בהיבט של פיצוי של קורבנות העמדות שווא. כן, הסמינריון יעסוק בהיבטים הנזיקיים של פעילות המשטרה בחקירת עבירות, מאסר חשודים והמלצה על העמדתם לדין. 1 הסמינריון יעסוק בזכותו של אדם לתבוע את המשטרה בגין פגיעה שנגרמה לו, כתוצאה מהתרשלותה בניהול הליכי החקירה. לית מאן דפליג שהמשטרה חבה חובת זהירות כלפי כל אחד מאזרחי המדינה המחייבת אותה לנהוג בזהירות ובמיומנות בחקר פשעים ובתחקור חשודים לבל למשל ייעצרו אזרחים תמימים ואף לעיתים יועמדו לדין ו/או יורשעו על לא עוול בכפם. המשטרה, כמו כל גוף ציבורי אחר, חשופה לתביעות נזיקין ובדומה ליתר רשויות הציבור עליה להפעיל את סמכויותיה בסבירות ותוך נקיטת אמצעי זהירות. לסמינריון זה ישנם חמישה חלקים : החלק הראשון יעסוק במבוא ובתיאור גישת הסמינריון, החלק השני יתמקד בנפגעי ההליכים המשטרתיים, בחלק השלישי יוצגו נתונים השוואתיים באשר לכמות ההרשעות הבלתי מוצדקות של התרשלות המשטרה, החלק הרביעי ידון בכלים ההרתעתיים והפיצויים הקיימים בשיטת המשפט הישראלי, החלק החמישי והאחרון יסכם את הממצאים והתובנות של הסמינריון ויכלול המלצות.

נפגעי ההליכים המשטרתיים

סעיף 59 רישא לחסד"פ2 מסדיר את פתיחת הליכי החקירה כנגד חשוד-נחקר. הרשות העיקרית, הממונה על הליכי החקירה היא המשטרה. משנודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בדרך אחרת על ידי "מודיע" או על ידי התקשורת, או על ידי עד שנחקר בקשר לעבירות אחרות- חלה עליה חובה לפתוח בחקירה. בטרם פתיחתה בחקירה, על המשטרה להעריך אם המידע שברשותה אכן מצדיק קיומה של חקירה מלאה, הכרוכה בפגיעה בכבודו ולעיתים אף בחירותו של החשוד. החקירה היא שלב מכריע בהליך הפלילי ותוצאותיה משפיעות על שלב ההעמדה לדין. לעיתים, היא אף קובעת את גורלו של כל ההליך. החקירה מטילה חובות הן על החוקרים והן על הנחקר, הנחקר חייב להשיב אמת על שאלות החוקרים, בכפוף לחיסיון מפני הפללה עצמית הקבוע בסעיף 47 לפקודת הראיות3 ואין לו זכות לבחור את החוקר שיחקרנו. על החוקרים מוטלות חובות הקשורות ברובן לשמירה על כבוד הנחקר ועל בריאותו וחובות הנגזרות מסדרי הנוהל התקינים, כגון חובת אזהרה לפני חקירה וחובת רישום או תרשומת. המשטרה, כגוף מקצועי אמונה על חקירות למטרת בירור האמת. בהגשמת תכלית זו, חשובה החתירה לחשיפת האמת ואין נפקא מינה אם בסיומה של החקירה התוצאה תהא שחרור החשוד ללא מתן המלצה להעמדתו לדין או החלטה להמליץ לפרקליטות להעמידו לדין. המשטרה צריכה לחתור לפתרון תעלומות וחשיפת עבריינים אך לא בכל מחיר ובוודאי לא בהוספת חטא על פשע. הדין מקנה למשטרה את סמכויותיה ועל כן עליה לעשות שימוש בחקירה באופן כזה שיהיה נאות וסביר. בחלק מתיקי החקירה4 מצליחה המשטרה לבסס את חומר הראיות כנגד החשוד על ראיות אובייקטיביות : טביעות אצבע, כתמי דם, רסיסי מתכת מיקרוסקופיים, מסמכים הקושרים את החשוד לעבירה וכדומה. ראיות אלה נחשבות כראיות עדיפות ואין חשש לכאורה למהימנותן. למרות זאת, בחלקן הגדול של החקירות מסתמכת המשטרה דווקא על הודאת הנחקר. רוב הנחקרים מבינים שמסירת הודאה תפליל אותם ויכול שתביא בבוא העת להרשעתם. האינטרס הברור של החוקרים כמובן הוא להשיג הודאה של החשוד ופשיטא סגירת התיק. חז"ל קבעו כי הודאה של חשוד בעבירה פסולה מלשמש ראיה נגדו-"אין אדם משים עצמו רשע"5. בדרך כלל, החוקרים נוטים להאמין בדרך כלל שעצרו את העבריין (אף שלעיתים בדיעבד מתברר שטעו) ומנסים להביא לכך שהחשוד יפליל או את עצמו או אחרים במעשה. הצלחתו של חוקר נמדדת בין היתר על פי תוצאות החקירה, דהיינו פענוח הפשע והשלמת תיק חקירה שבו יש ראיות מספיקות להעמדת נאשם לדין. לעיתים לפני שהמשטרה פותחת בחקירה גלויה היא מקיימת חקירה סמויה שיכולה לכלול בין היתר האזנות סתר לטלפון, מעקבים ותצפיות, תשאול מודיעים, הפעלת סוכנים. כאשר מגיע נחקר בלתי מנוסה לחדר החקירות אין לו סיכוי רב לעמוד מול החוקרים המנוסים- ההתרגשות וחוסר הניסיון של הנחקר עומדים בעוכריו, הדבר מתבטא באמירות ובסתירות שלעיתים למרבה הצער מגבשות בסיס להעמדה לדין בלתי מוצדקת גם אם הנחקר אינו העבריין האמיתי.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית)