‏290.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד באה לידי ביטוי בגידת הבעל כעילה לכפיית גט?

ראשי פרקים

א. מבוא. על כפייה וחיוב לגט.

ב. העילה, מקורותיה ויסודותיה.

 1. מקורות העילה.

2. יסודות העילה.

ג. סקירת שו"ת ופסקי דין רבניים שדנו בעילה.

 1. טבלת מקורות.

2. ממצאים כלליים.

3. התייחסות לפסיקה הרבנית המאוחרת.

ד. היבטים פרוצדורליים.

1. התראה.

 2. גדר המושג.

 3. העדות.

ה. השלכות נוספות. 1. זכויות ממוניות - כתובה ונדוניה. 2. זכויות ממוניות - תוספת כתובה. 3. סעדים אחרים. 4. עוברת על דת ורועה זונות.

ו. סיכום ומסקנות.

דומה שהכל מודעים להשלכות מרחיקות הלכת שיש לניאוף האישה על-פי ההלכה. אישה שזנתה תחת בעלה, אסורה הן על בעלה והן על בועלה. 1אין הבעל רשאי למחול לה על מעשיה, היא חייבת לקחת את גיטה ממנו, וגם החדר"ג שנועד למנוע גירושין בעל כורחה של האישה לא בא להגן על אישה כזו2.

השאלה המתעוררת באופן טבעי היא, מה דין הגבר במקרה דומה ? האם קיימת הלכה מקבילה במידה זו או אחרת לגבי גבר הבוגד באשתו? האם זכאית האישה הנבגדת לגט רק בגלל אותם מעשים שעשה בעלה ?

ההלכה החמורה ביחס לאישה יסודה בעובדה שאשת איש נכללת בגדר איסורי העריות מדאורייתא3. מאידך, כידוע, אין כל איסור מקביל על הגבר מדאורייתא, אלא מדרבנן בלבד4. הבדל זה במקורות האיסור הנו רב חשיבות ובעל השפעה על התפתחות ההלכות והשוני ביניהן, ויש לזכור זאת בעת שבאים לבחון ולהשוות בין אותן הלכות5.

מטרת חיבור זה היא לברר, מהי אכן ההלכה בנוגע לבעל הבוגד באשתו, וכיצד היא מיושמת למעשה. בכדי להבין את הדרך שבה בחרנו לעשות זאת, מן הראוי להקדים בקצרה מספר הערות על נושא הכפייה והחיוב לגט באופן כללי.

על כפייה וחיוב לגט

עילות כפיית הבעל לגט מופיעות אצל חז"ל בשתי לשונות : בלשון של כפייה, כגון : "כופין אותו להוציא",6 או בלשון של 'יוציא' : "יוציא ויתן כתובה"7. מחלוקת קדומה היא, מה משמעות הביטוי : "יוציא ויתן כתובה". האם גם במקרים בהם הדין הוא להוציא ניתן לכפות, או רק כאשר נאמרה לשון הכפייה במפורש8.

עפ"י התוספות,9 'יוציא' משמעותו גם בכפייה, כך שגם במקרה של המדיר את אשתו מלעשות מלאכה,10 או מליהנות לו,11 או מללכת לבית אביה וכיוצ"ב12 - ניתן לכפותו לגרשה. אך עפ"י רבינו חננאל,13 ובעקבותיו רוב הפוסקים,14 אין לכפות במקרים אלו, אלא רק במקרים שנאמרה בהם לשון כפייה מפורשת, והם המנויים במשנה כתובות, דף ע"ז ע"א, הידועה גם כמשנה בפרק המדיר:

"ואלו שכופין אותו להוציא : מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחושת והבורסי".

מקרים אלו מופיעים בשו"ע בתור עילות הכפייה המובהקות,15 אך כבר בגמרא נתוספו להן שתי עילות שנאמרה בהן לשון "יוציא" : כשאינו זן ואינו מפרנס,16 וכשהאישה היא חשוכת בנים ובאה מחמת טענה "בעינא חוטרא לידה ומרה לקבורה"17. כאן הכול מודים שהכוונה היא לכפייה¹⁸. למרות דברי הרא"ש, למשל, שאין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר19.

לשאלה, האם הרשימה בפרק המדיר סגורה, או שניתן להוסיף עליה, יש להוסיף את היסוד העקרוני בגיטין - והוא רצונו של הבעל : "שלא יגרש האיש אלא ברצונו...",20 והחשש בעקבותיו מפני גט מעושה, במקרה שיכפו על הבעל במקום שאין לכפות. 21חשש זה הביא לידי כך, שברוב המקרים אין כופין את הבעל לגרש, אלא רק מחייבים אותו, כדברי המהרי"ט : "להיות הדבר חמור מאוד וראוי לכל אדם לברוח ממנו כבורח מן הנחש.." בנוגע לכפיית גט22. וכפי שהביא הטור בשם הרא"ש : "וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים כדי שלא יהיה גט מעושה"23.

את המסקנה הקיצונית ביותר מהלכה זו הסיק החתם סופר בפסקו כנ"ל, שבמקום מחלוקת אין לכפות, ובדיעבד הגט בטל24. על דעה זו אמר פרופסור זילברג :

"זו היא סברה חריפה עד למאוד, אך היא דעת יחיד (או יחידים), ואין שאר הפוסקים מודין בה שאלמלא כן, כמעט שאי אפשר היה לעולם לפסוק כפיית גט, כי ברובא דרובא של המקרים החשובים, בהם קיימת חובת הבעל לגרש, אין הכפייה מותרת "אליבא דכולי עלמא" ממש, ואף על פי כן, מוכרעת השיטה לפעמים לצד המתירין, ופוסקים כמותם גם הלכה למעשה..."25

לביקורת זו הצטרף גם פרופ' פלק, בהביאו מקורות רבים לחיזוק הדיעה, שעמדתו זו של החתם סופר, לא נתקבלה על דעת רוב הפוסקים, וכפי שהוא מוכיח - אף החתם סופר עצמו לא התכוון שיסתמכו על דבריו במלוא חומרתם, ללא עוררין26.

ואכן, על אף הדעות הנוטות לצמצם את מקרי הכפייה לרשימה בפרק המדיר בלבד, ולמרות חשש כנ"ל לגט מעושה, היו גם היו הרחבות בעילות הכפייה לגט, כשהראשונה שבהן, ששימשה בסיס לרוב ההרחבות אחריה, נעשתה עוד בגמרא - כפי שראינו לעיל, בתביעת אישה לגט בשל אי-סיפוק מזונות, וזאת בהסתמך על הירושלמי:

"אם מפני ריח רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש"27.

בדרך זו, של קל וחומר, הלכו עוד פוסקים רבים בסוגיית הנכפה לדוגמה (בעל החולה במחלת הנפילה). כך פסק הרא"ש עצמו,28 למרות היותו מהמצדדים בצמצום מקרי הכפייה, והמהרי"ט לענין זה אמר: "והא דכתב כאן דאין להוסיף על מה ששנו חכמים בפרק המדיר, נכפה לאו הוספה היא, דמקל וחומר דריח הפה אתי כיוון דהוי חיי נפש..."29. ובסוגיית בעל המכה את אשתו, כפי שכתב רבי אליעזר ולדנברג : "... ישנם ג"כ לפנינו

נימוקים הלכתיים לחייב את הבעל וגם לכופו בנתינת ג"פ לאשתו בגלל עצם הנהגותיו הרעות והאכזריות כלפי אשתו, בבחינת של 'אם מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן...'."30 ובדומה לכך נאמר גם לענין בעל שנשתטה32,31.

סיכום הולם ביותר לסוגיה זו, נמצא שוב בדבריו של פרופ' זילברג, המחזק דעתו בהסתמכו על דעותיו, הסותרות לכאורה זו את זו, של הרא"ש33 :

"אך למען האמת ייאמר, כי אף על פי שחכמי ישראל החמירו מאוד בכפיית הגט בשל מומין אשר לא כתובים בהמשנה דהמדיר, הרי כאשר נתקלו במקרה קשה ביותר שאפשר לכנותו בשם "חיי נפש", זאת אומרת : מום או התנהגות העלולים לפגוע קשות בחיי האישה, הם הרחיבו ומצאו עוז בנפשם להתיר את הכפייה, אם מתוך הסתמכות על הקל וחומר של הירושלמי ואם תוך שילובו בטענת מאיס עלי (והסתמכות על דעת הרמב"ם) או בטענות מוכרות אחרות"34.

המקרה המעניין אותנו, של בעל הבוגד באשתו, אינו נמנה כמובן בין המקרים המשמשים עילת כפייה לגט על-פי המשנה בפרק המדיר. אך כפי שראינו, כבר בגמרא, ואח"כ בראשונים ובאחרונים, נעשו הוספות לאותה רשימה. מטרתנו היתה לבחון את יסודות העילה הספציפית הזו, של בגידת הבעל, כפי שהובאו או נרמזו בספרי ההלכה שהזכירוה, על-מנת לראות אם הם תואמים את אותן הוספות שכבר נעשו, במילים אחרות : האם יסודות אלה, כפי שנפרטם להלן, ראויים לבסס עילה לכפית גט.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

 רמב"ם, הלכות סוטה, ב, י"ב.

ב' שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה שלישית, הוצאתבן מס י-ם), 413-406 (להלן: "שרשבסקי").

 ויקרא כ, י.

 66§ 2d Jur Am 24 ;() ,432 2d ;S.W 540 ,Bell V Bell.

 משנה, כתובות, ז, ט-י.

 יבמות סד, א.