‏280.00 ₪

שאלת המחקר:

כיצד בא לידי ביטוי המירוץ לנשיאות של ברק אובמה?

תוכן עניינים

מבוא. 3

היסטוריה של מימון בחירות בארה"ב. 5

מימון בחירות בארה"ב. 5

מגה תרומות מול מיקרו תרומות: האומנם חלוקה מפלגתית?. 8

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2008. 10

הבחירות המקדימות. 11

הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית. 11

התפתחות המירוץ. 12

הבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית. 17

פוליטיקה דור 2 : פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, בלוגים וכו' 23

ההשתתפות הפוליטית של האזרחים בבחירות ( בעזרת פייסבוק, טוויטר וכו') שהובילו לניצחון אובמה  23

מבט משווה ישראל: תרומות פוליטיות. 27

לוח הזמנים.. 30

סיכום.. 33

ביבליוגרפיה. 35

הבחירות לנשיאות ארצות הברית נערכו ב4  בנובמבר. בבחירות זכה ברק אובמה[1] מהמפלגה הדמוקרטית, שרץ יחד עם ג'ו ביידן כמועמד לתפקיד סגן הנשיא, הוא גבר על יריבו ג'ון מקיין מהמפלגה הרפובליקנית שרץ יחד עם שרה פיילין.

העבודה תתמקד בהשתתפות הפוליטית של האזרחים בבחירות( בעזרת פייסבוק, טוויטר וכו') שהובילו לניצחון באחוזים גבוהים של אובמה בבחירות.

תיאורטיקנים רבים מעדיפים לנתח התנהלות בינלאומית באמצעות אילוצים והזדמנויות במערכת הגלובלית או באמצעות אינטרסים מדינתיים קבועים, ולא באמצעות השפעתם האינדיווידואלית של מנהיגים. בלשון עדינה, מדיניות החוץ האמריקאית מאז ספטמבר 2001 איננה מאששת גישה זו. קשה להניח שלו נבחר אל גור לנשיאות, ארצות הברית היתה פולשת לעיראק. באופן דומה, מדיניותו של נשיא רפובליקאי כרודי ג'וליאני תהיה שונה משמעותית ממדיניותו של נשיא דמוקרט כברק אובאמה[2]. 

לפחות מאז תחילת המאה העשרים, ניתן להגדיר בהכללה מחלוקות מפלגתיות בארצות הברית לגבי מדיניות חוץ כהבדל בין ניצים ליונים, אלא שהזהות 'הציפורית' של המפלגות איננה קבועה. בתחילה היו הרפובליקאים אימפריאליסטים והדמוקרטים אנטי-אימפריאליסטים. לאחר מכן הפכו הרפובליקאים לבדלנים-יחסית מול הדמוקרטים היותר בינלאומיים ("אינטר-נשנליסטים"). במחצית הראשונה של המלחמה הקרה, המפלגה שבאופוזיציה כמעט תמיד הציגה גישה ניצית יותר מזו של הממשל. אחרי מלחמת וייטנאם הפכו הדמוקרטים ליונים, אולם בשנות התשעים הם בניגוד לרפובליקאים דחפו ליותר התערבויות צבאיות ברחבי העולם. ושוב, מאז 2002, הרפובליקאים נוטים לנץ הטורף והדמוקרטים ליונת השלום. אין סיבה להניח שהיפוכי זהות אלה לא ימשכו גם בעתיד. 
 כיום נטיות אלה באות לידי ביטוי בשלושה פרמטרים עיקריים. ככלל, רפובליקאים מוכנים לוותר פחות כדי להשיג הסכמה בינלאומית רב-צדדית (מולטי-לטרלית)[3]; מעדיפים להימנע מהידברות עם יריבים מרים בטרם הללו הוכיחו במעשים ששינו חלקית את דרכם; ופתוחים יותר לשימוש באמצעי כפיה, כולל בכוח צבאי. דמוקרטים נוטים לרב-צדדיות על פני חד-צדדיות (יוני-לטרליזם) ולכן מחשיבים יותר ארגונים בינלאומיים; פתוחים יותר להידברות גם עם יריבים קיצוניים; ומעדיפים גזרים על פני מקלות. לדוגמא, 90% מהדמוקרטים סבורים שחשוב לקבל גיבוי מהאומות המאוחדות לפני פעולה צבאית; רק 46% מהרפובליקאים חושבים כך. חשוב לציין שבמחלוקת בסיסית זו אין מדובר בדיכוטומיה אלא לרוב במידתיות, בהבדלי עדיפות ודגשים ובמגוון עמדות לאורך ספקטרום (על כך בהמשך). בכל מקרה, גישות בסיסיות אלה באות כמובן לידי ביטוי בעמדות של המועמדים השונים ביחס לסוגיות העיקריות שעל סדר היום האמריקאי במזרח התיכון: עיראק, איראן, והסכסוך הישראלי-פלסטיני[4]. 

בראייה מכלילה של ההבדלים בין המפלגות בארה"ב נשייך למפלגה הרפובליקאית את חיזוק השוק החופשי תוך הגבלת מעורבות השלטון המרכזי בכלכלה, עמדות ביטחוניות נציות ותפישה חברתית שמרנית-נוצרית. מולה, המפלגה הדמוקרטית תתמוך בסיוע והכוונה ממשלתיים למעוטי יכולת, מיסוי פרוגרסיבי, עידוד הידברות ותפישה ליברלית של זכויות אדם הן ביחסי החוץ והן פנימה.

ההבדל בין המפלגות בולט גם בקהל התומכים – בעשורים האחרונים מזהים את המפלגה הרפובליקאית עם אנשי עסקים עשירים, נוצרים אדוקים והקהל השמרני של האזורים הכפריים, ואת המפלגה הדמוקרטית עם איגודי עובדים, יושבי הערים הגדולות והמיעוטים. כפועל יוצא מכך נגזרת התמיכה לא רק בקלפי, אלא גם בכיס המועמד: המפלגה הרפובליקאית מזוהה עם תרומות גדולות מעשירים בודדות, והמפלגה הדמוקרטית עם תרומות קטנות ומרובות. נדמה שהבחירות הנוכחיות עיגנו את ההבדל הזה בין המחנות, בין מיט רומני הנשען על תרומות העשירים, וברק אובמה, המתבסס על תמיכה רחבה של תורמים קטנים, רבים מהם דרך האינטרנט.

ביבליוגרפיה לדוגמא (בעבודה האקדמית כ-20 מקורות אקדמיים באנגלית ובעברית) 

רפי מן, המועמד הדיגיטלי, העין השביעית, 8 ביוני

ברק אובמה, חלומות מאבי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים. תרגום: עדנה שמש. (אוטוביוגרפיה)

אורלי אזולאי, אובמה: יש לו חלום, ידיעות ספרים.

דייוויד רמניק, אובמה: מילדות עד נשיאות, תירגם מאנגלית: אמיר אורן, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן.