בעבודה זו נחקור את השפעתם של משברים כלכליים על תוצאות הבחירות לכנסת. ייסקרו מערכות בחירות אחרי משברים כלכליים: החל משנות הצנע בשנות החמישים ועד למחאת הדיור והשפעתה על הבחירות הכלליות וכניסת אנשי "הפוליטיקה החדשה" לפיד ובנט וכחול לבן של בני גנץ.

2019-2021 : 4 מערכות בחירות: על רקע משפטו הפלילי של נתניהו ועליית כחול לבן בראשות בני גנץ, לא הצליחו לייצב קואליציה ונאלצו ללכת פעם אחר פעם לבחירות יקרות.

משבר הקורונה ומחאת בלפור החריפה הקיטוב החברתי.

ב 2020 הסטטוס של בני גנץ היה שר הביטחון, וראש הממשלה החליפי. שנה אח"כ הידרדר מעמדו הפוליטי בצורה קיצונית עד כדי כמעט איון מוחלט של כחול לבן.

המשבר הכלכלי בשנים הראשונות של ישראל, הנקרא גם משבר הינו משבר כלכלי שחווה המשק הישראלי והגיע לשיאו.

ב 2015 הייתה רווחה כלכלית ומצב טוב. נתניהו ניצח והרכיב קואליציה רחבה והגיע לשיא כוחו הפוליטי. [1]

בבחירות הליכוד הגדילה את כוחה ל-30 מנדטים, והמחנה הציוני הייתה לסיעה השנייה בגודלה עם 24 מנדטים. הרשימה המשותפת, שאיחדה את המפלגות הערביות העיקריות (חד"ש, רע"מ-תע"ל ובל"ד), גרמה להגדלת כוחן המאוחד ל-13 מנדטים, והפכה לסיעה השלישית בגודלה. המפלגה החדשה בראשות משה כחלון, מפלגת כולנו, השיגה 10 מנדטים. המפלגות יש עתיד וישראל ביתנו ירדו לכחצי מגודלן בכנסת הקודמת, 11 מנדטים לעומת 19 ו-6 מנדטים לעומת 13, בהתאמה. הבית היהודי וש"ס איבדו 4 מנדטים כל אחת.

שנות החמישים: הבחירות שנערכו התנהלו לצד משבר כלכלי קשה שפקד את המדינה הצעירה: בזמן שחלף בין שתי מערכות הבחירות הגיעו לישראל כ-500,000 עולים חדשים, מספר כמעט זהה למספר התושבים טרם הקמת המדינה. קליטה המונית זו הקשתה מאוד על כלכלת ישראל ודרשה מהממשלה להנהיג מדיניות של קיצוב וצנע. אף על פי שמדיניות זו לא הייתה פופולרית ולמרות העלייה הדרמטית במספר הבוחרים,מפא"י שמרה על עוצמתה הפרלמנטרית ושמרה את הגה השלטון בידיה.